Mendel Malatzky

מנחם (מנדל) מלצקי ("אריה") (1922 - 22 באוקטובר 2007) היה לוחם, מפקד באצ"ל וסופר. שירת כמפקד בדלק (שירות המודיעין של האצ"ל), מפקד מחוז חיפה ואיש חטיבת התכנון של הארגון. השתתף בכמה מהפעולות הידועות של האצ"ל.

ילדותו

בן למשפחה יהודית מסורתית, עלה לארץ ישראל עם הוריו ואחותו בשנת 1924, בגיל שנה וחצי. אביו, שהיה איש עסקים, לא הצליח דיו, ומספר שנים לאחר הגעתם חזרו לריגה. שם למד בבית הספר גימנסיה "עברית", ובאמצעות בני דודיו נחשף אל מועדון בית"ר. בשנת 1935 חזרה משפחתו לארץ ישראל, והפעם לתמיד. מנחם בן ה-12 המשיך את לימודיו ב"בית הספר התיכוני למסחר" בתל אביב. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הוא הצטרף לבית"ר. חיבתו לסיפורי התקוממות היהודים בהיסטוריה ובתנ"ך כמו גם הדיונים בבית"ר על הציונות הביאו אותו לידי מסקנה כי גם העם היהודי יוכל לזכות בחירות ומדינה.

בגיל 15 השתתף בהפגנה, ובאותה שנה נאסר לראשונה בעת שניסה לפזר כרוזים כנגד הוצאתו להורג של נוטר יהודי. דבר זה לא פגם בנאמנותו לתנועה ועקרונותיה.

בשירות האצ"ל – השנים הראשונות

בגיל 17 הצטרף לאצ"ל. לאחר קורס מפקדים עבר ל"דלק" – שירות המודיעין של הארגון. במקביל לשירותו במחתרת עבד בעבודה צדדית שלא שימשה רק כמקור פרנסה, כי אם גם- ובעיקר- כמסווה לאיש מודיעין וכמקור מידע. כך היה בתחילת שנות ה-40, כאשר התקבל לחברה בריטית שסיפקה מזון לתחנות המשטרה ברחבי הארץ, ולאחר מכן כאשר עבד בבסיס צבאי. במקומות אלו רכש "ידידים" בריטים מהם שאב מידע. מידע זה כלל תרשימי מבנים מרכזיים, תחנות משטרה ומרכזי בולשת אליהם גם הייתה לו גישה פיזית, מידע על מעצרים מתוכננים ועוד. לא פעם הצליח להזהיר ולהציל חיילי אצ"ל אחרים ממעצר עתידי.

ב- 1944 החליף את צבי דרזנר (אחיו של יחיאל דרזנר) כמפקד ה"דלק" של תל אביב לאחר שהאחרון נאסר, ופעל תחת הדרכתו של אלי תבין ("פסח"), מפקד ה"דלק" הארצי. בעקבות כך הפכה מסעדת הוריו ברחוב אלנבי למקום המפגש הקבוע של סוכני ה"דלק" באזור. לאחר מכן התקבל לעבודה במחסן עורות שהיה ממוקם מול בניין הבולשת, ובלילות מעצרים אף שימש אותו ואת חבריו כמקום מסתור. כך דילג ממקום למקום כשגרת חיים, אך רצונו האמיתי היה להשתתף באופן מעשי בפעולות המבצעיות.

פעולתו המבצעית הראשונה התרחשה לקראת סוף אותה שנה, בה שימש כנהג משאית בפעולה שמטרתה הייתה שדידת סחורה יקרה ממחסני הממשלה הבריטית, והמרתה בכסף למימון נשק.

תקופת הסזון, שבו עמדה "ההגנה" לצד השלטון הבריטי, היוותה תקופה קשה לאנשי האצ"ל. מידע רב נאסף על ידי ההגנה, וחוליות חוטפים נשלחו "לצוד" את לוחמי האצ"ל. כמו רבים מהנרדפים ששמם סומן ברשימות המבוקשים ונאלצו להסתתר, כך עשה גם מלצקי, לאחר ששם לב מספר פעמים כי הוא נתון למעקב.

הוא נשלח לנתניה, שם עם מפקדים נוספים ארגן את סניף האצ"ל המקומי ואף החל לרכוש באופן פעיל ומעשי את ניסיונו הקרבי במבצעים השונים שנערכו גם בערים נוספות. הצליח להתחמק ממאסר נוסף בזמן שערך סיור למטרת תכנון אחד המבצעים. תעודת הזהות על שמו הבדוי "מנחם צבי צ'רניאקוב" סייעה לו לשכנע את הסרג'נט הבריטי (לאחר לילה במאסר) כי הוא סתם עולה רוסי בודד.

עליית מפלגת הלייבור לשלטון בבריטניה, ואי קיום הבטחתה לראשי היישוב בדבר מתן אישור לעליית יהודים לארץ ישראל, וכן אי ביטול "הספר הלבן" הביא להקמת תנועת המרי העברי. לראשונה התקיים שיתוף פעולה מלא בין ארגוני המחתרות והביטחון היהודיים. עבור מנחם, כמו גם שאר חבריו, היוותה תקופה זו מבחן סיבולת אישי והזדמנות לאומית.

מפקד מחוז

בדצמבר 1945 נשלח לחיפה, אזור שנחשב לאחד המסוכנים ביותר עבור סוכני האצ"ל בשל רמת המעצרים הגבוהה, ובעצם כמעט שלא התקיימה בה פעילות מחתרתית רצינית. מהר ממה שציפה, הפך מנחם בן ה-23 למפקד מחוז הצפון, לאחר שקודמו בתפקיד, אריה מזלי-פשדצקי, נתפס ונשלח למחנה המעצר באריתראה. בתקופה זו פגש לראשונה גם את מפקד האצ"ל מנחם בגין, פגישה קצרה שהולידה ידידות לאורך השנים.

תקופתו כמפקד מחוז לא נמשכה זמן רב, אך חיכתה לו עבודה רבה. אחד המבצעים שאותו תכנן ועליו פיקד היה שוד רכבת הכסף. על רכבת בריטית שעברה בחדרה והעבירה מדי חודש עשרות אלפי לא"י, פשטו לוחמי אצ"ל והצליחו להעביר לידיהם כ-35,000 לא"י. הפעולה עברה בשלום ללא נפגעים, על כך קיבל צל"ש ממפקד האצ"ל.

בחודשים הראשונים של שנת 1946 החל להרכיב ולהכין בסיס איכותי ומגובש של המחתרת באזור "דליל" זה. את ענייניו ארגן תחת מסווה של איש מלאכה לצעצועי עץ במרכז העיר, ולמרבה האירוניה שכר חדר, תחת מסווה של סטודנט מהטכניון, דווקא אצל מי שהיה קצין בריטי בכיר בדימוס. כמפקד מחוז לא השתתף באופן פיזי ברוב הפעולות שמחתרת חיפה נקראה לה, אלא יותר כאחראי ומפקח, שכן מפקדי מחוז לא הורשו להשתתף כחיילים קרביים מתוקף מעמדם. עם זאת, היו מקרים יוצאי דופן. ב-2 באפריל 1946 השתתף בפעולת חבלה גדולה בתחנות ובמסילות רכבת שבוצעה על ידי יחידות אצ"ל ולח"י במסגרת תנועת המרי העברי. בצפון פוצצו לוחמי לח"י גשר על נחל נעמן ובדרום יצאו שלוש יחידות של אצ"ל שמנו כ-100 לוחמים, פוצצו מבנים בתחנות הרכבת ביבנה ואשדוד ופגעו במסילות הרכבת באזור. הוא הצטרף ליחידה שהתקיפה ביבנה והצליח לסגת בשלום לחולון. בבוקר ה-3 באפריל 1946 החליט להגיע עם מספר מפקדים נוספים אל ה"בסיס" בחולות בת ים כדי לחכות ליחידה מהפעולה באשדוד שבוששה להגיע. את האזור החלו להקיף כוחות צבא ומשטרה ולאחר מרדף נתפסו 31 לוחמים ובתוכם איתן לבני. מנחם וחברו אליהו טמלר (יהושע), מפקד החייל הקרבי (הח"ק) בתל אביב, נתפסו גם הם.

בשֵבי הבריטי

הייתה זו מציאות חדשה עבורו, אליה עוד היה צריך להתרגל ולשם כך היה לו זמן – שנתיים ימים. עם חברו אליהו עשה את הדרך לכלא יפו בתחילה, משם למחנה המעצר בלטרון ומספר שבועות לאחר מכן לבית הסוהר המרכזי בירושלים, שם שהה למעלה משנה. התא שלתוכו הוכנסו כלל 31 אסירי אצ"ל, לח"י והגנה. בעזרת הדואר המחתרתי הצליח לשמור על קשר עם משפחתו, אך בחודשים אלה הסכים שיבקרו אותו פעם אחת בלבד, מחשש שיזוהה בשמו האמיתי – מנדל מלצקי- ולא בשמותיו הבדויים צ'רניאקוב או בלקובסקי. כאסיר, לא התנאים החומריים הם שהיו חשובים לו, כי אם מצבו הנפשי, לא החבילות שרצו לשלוח אליו הוריו, אלא הבנתם כי הוא שלם עם הדרך בה בחר.

ביום המשפט, עמדו מלצקי וטמלר גאים ובטוחים בנאומים שנשאו ובצדקת מטרתם הלאומית. נאומו אף תורגם, הודפס ונשלח לחו"ל על ידי הארגון. שניים מחבריהם לכלא, מיכאל אשבל ויוסף שמחון נידונו למוות זמן קצר לפניהם – גזר דין שהביא לחטיפתם של 5 קצינים בריטיים על ידי האצ"ל והיוו קלפי מיקוח. למזלם של הראשונים פסק הדין היה 7 שנות מאסר, ופסק דינם של הנידונים למוות בוטל. "בחוץ" נמשכה פעילותה של תנועת המרי העברי – עד לפיצוץ מלון המלך דוד בו נהרגו קרוב למאה איש. המערכה נגד הבריטים עלתה רמה ובמשך התקופה הקרובה הגיעה לעשרות פעולות.

המעבר לעכו – ובריחה היסטורית אחת

קבוצת ה-30 שהגיע לכלא עכו לפניו, קיבלה את פניהם של מלצקי ומספר לוחמים נוספים שהועברו אתו. אותן מחשבות על בריחה קיבלו משנה תוקף באותו מתקן מבוצר, ויחדיו בקישור עם המפקדה החל להירקם מבצע הימלטות היסטורי שנודע לימים כ"הפריצה לכלא עכו". במשך הזמן, כדי לתת לסגל הבריטי את התחושה כי הם השלימו עם מאסרם, התעקשו האסירים על שיפור תנאי המחיה שלהם בכל מיני היבטים – במקביל החלו בהכנות: הברחת חומרי נפץ פנימה והסתרתם, תכנון מדוקדק וחלוקה לקבוצות. הפריצה נקבעה ל-4 במאי 1947, מספר ימים לאחר ששאלת ארץ ישראל נידונה באו"ם.

מפקד הפעולה מחוץ לכלא היה דב כהן ("שמשון"), שנהרג במהלכה, ומפקדה בתוך הכלא היה איתן לבני. מלצקי היה מפקדה של יחידת הפריצה הראשונה מתוך הכלא. לאחר ההתפוצצות הראשונה וביקוע החומה יצא עם יחידתו אשר הניחה מטענים ופרצה את המעבר מתוך הכלא. מצבם הסתבך כאשר הטנדר שאליו נכנסו התהפך בעקבות ניסיונם להימלט מירי הבריטים. מנחם נפצע קשה ברגלו ונתפס ביחד עם שאר פקודיו, 5 מהלוחמים נהרגו, השאר פרט לשניים נפצעו. הוא נותח ולאחר שהתעורר גילה שנפילת יחידתו, אפשרה את המשכו של המבצע, בכך שמשכה את כוח האש אליה ואפשרה ליחידות האחרות לפעול. פעולה זו יצרה הד בינלאומי רחב והיוותה הצלחה מדינית, שכן מיד לאחר מכן החלה ברית המועצות לתמוך בעמדתה של היישוב.

במשך קרוב לארבעה חודשים עבר טיפולים בבית החולים בחיפה לאחר שרגלו כמעט שותקה, ולאחר מכן הוחזר לכלא. שם המשיך לקחת חלק במבצע נוסף שתכנונו החל עוד עם הגעתו למקום בפעם הראשונה – חפירת מנהרה דרך רצפת אחד התאים, אל תוך תקרת אולמות האבירים העתיקים – פעולה שהופסקה בעקבות העברתם לירושלים עם עליית המתח בינם ובין האסירים הערבים.

בסופו של דבר הצליח לצאת מהכלא בירושלים באמצעות תוכנית דומה, בה הוא וחבריו חפרו מנהרה שהתחברה לצינורות הביוב. רגעי השיא היו כאשר נאלצו בשקט להשתלט על מספר קצינים בבית הסוהר כדי להמשיך בפעולה – ב-20 בפברואר 1948 יצאו מבית הסוהר, לבושים כפועלים, 12 אנשי אצ"ל ולח"י.

בחזרה לפעילות מחתרתית

מצב רגלו השתפר, אך הוא עדיין צלע וראוי היה למצוא פתרון לעניין. זמן קצר לאחר השיבה הביתה, מונה יחד עם אליהו טמלר, עמיחי פאגלין ושרגא עליס לשמש כחטיבת תכנון וכן מונה למנהל מחנות האצ"ל באזור. הבריטים החלו להוציא כוחות והמלחמה בערבים הייתה בעיצומה. בין הפעולות שהיה מעורב בהן הייתה פעולת הסתערות על רכבת תחמושת. באותו מבצע התווספו אל מחסני האצ"ל 20,000 פגזי מרגמה אשר בהמשך יאפשרו את כיבוש העיר יפו.

נמל יפו היה בעל חשיבות אסטרטגית עבור צבאות ערב, על כן, לכיבושה הייתה חשיבות מרובה. בפעולה זו היה מלצקי אחראי על התיאום בין האגפים. מבצע זה היה הגדול ביותר שערך האצ"ל עד כה ולמעשה הפך לכוח צבאי. בפעולה זו, שנמשכה מספר ימים נהרגו 41 לוחמי אצ"ל, בהם אליהו טמלר, חברו הטוב של מלצקי. ממש לפני הכרזת המדינה, נשלח מלצקי לחיפה כדי לארגן את הדבר הנחוץ כל כך לארגון – נשק. לאחר ההכרזה תפקידו היה לארגן ציוד והספקה "לגדוד הירושלמי", על רקע זה ופרשת "אלטלנה" נשלח לאירופה כדי לסייע בסידורי מכירת הנשק חזרה למקום ממנו הוא בא.

לאחר הקמת המדינה

עם הקמת צה"ל וסיומה של פרשת "אלטלנה", סיים האצ"ל את תפקידו ה"קרבי", ובעצם הפך למה שיהיה לגוף פוליטי. בזמן ששהה באירופה, ניסה מלצקי למצוא מרפא לרגלו ולאחר שעבר ניתוח וסיים את סידוריו, חזר ארצה. לאחר הקמת המדינה, יזם את הוצאת הספרים "שלח" יחד עם יעקב עמרמי, ותחת השם "אריה מליץ" כתב את הספרים "התקפת רכבת הכסף", "וכך החל המרד". כמו כן, המשיך לעבוד בשירות המדינה.

בשנות ה-90 מונה ליושב ראש שלוש המחתרות והיה אחראי, בין היתר, לפיתוחו של מוזיאון אסירי המחתרות בעכו. בשנת 1995 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "אמת אחת ולא שתיים" (כשם שיר נודע מאת אורי צבי גרינברג). במלאת 50 שנה להקמת המדינה פנה מלצקי לשגרירות בריטניה ויזם ערב שבו התקיים "מפגש פיוס", לחיצת יד, בין שתי נציגויות אשר יובל אחד לפני כן, התייצבו אחת כנגד השנייה.

• לזר, ח'(תשי"ג). מבצר עכו. תל אביב:שלח.
• לפידות, י' (1996). בלהב המרד: מערכות האצ"ל בירושלים. ישראל: משרד הביטחון.
• מליץ, א' (תשי"ב). התקפת רכבת הכסף. תל אביב: שלח.
• מלצקי, מ' (1997). אמת אחת ולא שתיים: מלחמת האצ"ל בבריטים. (מהד' שנייה). ישראל: משרד הביטחון - ההוצאה לאור.
• מרקוביצקי, י' (2005). לקסיקון אצ"ל. ישראל: משרד הביטחון - ההוצאה לאור.

• בגין, מ' (1992). המרד: זכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי לאומי בארץ-ישראל. תל אביב: אחיאסף.
• גיטלין, י' (1971). פריצת מבצר עכו. (מהד' שנייה). ישראל: הדר.
• לפידות, י' (1999). פרקים בתולדות האצ"ל. ישראל: מכון ז'בוטינסקי.
• מנחם מלצקי: אמת אחת ולא שתיים, הוצאת ספרי ידיעות אחרונות, 1995

• מנחם מלצקי, באתר האצ"ל