Margalit Har-Shefi

מרגלית הר-שפי (נולדה ב-1975) היא ישראלית שנמנתה עם מכריו של יגאל עמיר, לפני שרצח את יצחק רבין, והורשעה לאחר הרצח באי-מניעת פשע, בנימוק שידעה אודות כוונותיו של הרוצח ולא דיווחה עליהן למשטרה. מאסרה קוצר, לאחר שריצתה שני שלישים מגזר הדין, בחנינה מטעם נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם ראשי השב"כ לשעבר כרמי גילון ועמי אילון שאמרו לו שהיא לא ידעה על כוונת הרוצח.

מרגלית הר-שפי היא בתם של דב הר-שפי, בעל מפעל לאריזות קרטון בבית-אל, לימים חבר מרכז הליכוד מטעם חטיבת "מנהיגות יהודית", וד"ר בטחה הר-שפי, מרצה בכירה בהיברו יוניון קולג' (אחותה של הסופרת אמונה אלון). סבה, אביה של בטחה, היה פרופסור פנחס פלאי. בתחילת שנות התשעים היא הייתה קומונרית בסניף בני עקיבא יד אליהו בתל אביב.

בשנה שקדמה לרצח רבין הייתה מרגלית הר-שפי סטודנטית בשנתה הראשונה ללימודי משפטים באוניברסיטת בר-אילן, ופעילה בארגון "שבתות-תמיכה" לחיזוק התנחלויות נגד הסכמי אוסלו המתהווים. בתחילת לימודיה באוניברסיטה, בהיותה כבת 19, התוודעה לעמיר. השניים נפגשו בקמפוס לעיתים תכופות, ואף נסעו יחד עם סטודנטים אחרים להשתתף באחת מן ההפגנות ב"יד ושם" שהייתה אמורה להתקיים (ולבסוף בוטלה) נגד מדיניות הממשלה. בפגישותיהם שוחחו הר-שפי ועמיר על נושאים אישיים ונושאים פוליטיים. כחודשיים לאחר שפגשה בו לראשונה, ויותר מחצי שנה לפני רצח רבין, החלה הר-שפי לשמוע הכרזות חוזרות ונשנות מצד עמיר, שניתנו הן בפומבי והן בשיחות פרטיות, כי רבין "בוגד" וכי "יש להורגו". בעקבות כך החלה הר-שפי לרופף בהדרגה את הקשר האישי ביניהם, עד שהוא הופסק כליל כחצי שנה לפני הרצח.

בפסק הדין במשפטה של הר-שפי תיאר השופט מישאל חשין את שיחותיהם של עמיר והר-שפי בעניין דין רודף, שהתקיימו כתשעה חודשים לפני הרצח:

עמיר התבטא [כי יש להרוג את יצחק רבין כמי שחל עליו דין רודף]... פעמים רבות, גם בנוכחות אחרים וגם בהיותו ביחידות עם המערערת, הגם שהמערערת לא הסכימה לדעתו וניסתה לשכנעו כי ייסוג בו מדעתו. כך, למשל, בהיותם באוטובוס – בחוזרם מ"יד-ושם", מקום שבו ביקשו להפגין אך הדבר נמנע מהם – אמר עמיר לנוכחים כי על יצחק רבין חל דין רודף, כי מסוכן הוא למדינה וכי יש להורגו נפש. הנוכחים ניהלו ביניהם ויכוח קולני על נושא זה, עד שהנוכחים האחרים התייאשו ונתכנסו בתוך עצמם. לא כן המערערת, אשר המשיכה יחידה להתווכח עם עמיר עד סוף הנסיעה.

דבריו של עמיר בעניין דין רודף הטרידו את הר-שפי, ובעקבותיהם פנתה לרב שלמה אבינר ושאלה אותו האם ישנם נימוקים הלכתיים שבאמצעותם היא תוכל לשכנע אחרים כי על רבין לא חל דין רודף. בעדותה במשפטם של האחים עמיר אמרה הר-שפי כי היא שאלה אותו האם יש לשקול לדווח לרשויות על אדם המכריז כי דין זה חל על רבין, כשם שיש לשקול להושיב "תחת הסגר - כלב בעל נביחות מבהילות שאינו נושך". לדבריה, הרב השיב כי אין דין רודף חל על רבין, ומאחר שהיא מתרשמת שאותו אדם הטוען אחרת - רק מדבר, אזי אין צורך לדווח עליו לרשויות.

בליל הרצח, לאחר ששודר כי ראש הממשלה נרצח בידי צעיר מהרצליה לאחר תום עצרת תמיכה בתהליך אוסלו, וניתנו פרטים מזהים נוספים, התקשרה הר-שפי לחברתה ושתיהן הביעו הלם הדדי מן האפשרות המסתברת והולכת שעמיר הוא הרוצח. עוד התקשרה לביתו של עמיר עצמו, לברר האם הוא הרוצח.

לאחר הרצח נעצרה הר-שפי פעמיים על ידי חוקרי השב"כ, יחד עם מעצרם של מכרים אחרים של עמיר. החוקרים ניסו לבדוק האם היה להר-שפי קשר ישיר למעשה הרצח. תוצאות החקירה שללו אפשרות זו, והיא שוחררה ממעצר. במהלך החקירה כתב יגאל עמיר מכתב למרגלית הר-שפי, ובו משפטים כמו "תספרי כל מה שאמרתי לך אי פעם" ו"הם יודעים הכל, ממילא לא יקרה לך כלום." לאחר שהתברר כי מכתב זה נכתב להר-שפי בעקבות בקשת חוקריו של עמיר - הוא נפסל בבית משפט השלום כראייה.

כשנה לאחר הרצח החליטה פרקליטת המדינה עדנה ארבל להעמיד את הר-שפי לדין באשמת אי מניעת פשע, בטענה שהר-שפי ידעה מראש על כוונת עמיר לבצע את הרצח, אך לא עשתה דבר כדי למונעו ואף לא דיוחה על כך לרשויות. זאת בניגוד לגרסת הר-שפי, אשר העידה בחקירותיה בשב"כ כי ראתה בעמיר "פנטזיונר" ו"שחקן" נטול יומרה מעשית לבצע התנקשות, וכי הרצח עצמו הפתיע אותה.

משפטה התנהל בשנים 1997–2001. בעקבות שני ערעוריה, היא נדונה בכל שלוש הערכאות, ונפסק בהן שידעה על כוונותיו של עמיר לרצוח את רבין, ולכן הורשעה בעבירה של אי מניעת פשע. הייתה זו הפעם השנייה בתולדות מדינת ישראל בה הורשע אדם בעבירה זו.

בבית המשפט נפסק כי הר-שפי התנגדה ערכית לכל רעיון אפשרי של רצח, וכי אף ניסתה - הן בוויכוחיה עם עמיר הן באזהרתה אותו והן בפניותיה לאישים שונים בעניינו - למנוע ממנו להכריז את הכרזותיו האלימות, אשר (על פי עדותה) - קוממו אותה מוסרית, ואף הפריעו לה, טרם הרצח, כפי שמפריעות "נביחות מבהילות של כלב לא נושך" כדימויו של עמיר בעיניה עד הרצח. עוד נפסק כי נמנעה מלהיענות לבקשת עמיר להעניק לו מידע-אמת אודות הנשקייה במקום מגוריה, זאת (על-פי עדותה) מתוך שיקול של מניעת מידע ביטחוני רגיש מאוזניים זרות של אדם בלתי מוסמך - כפי שנתפס עמיר בעיניה עד הרצח.

השאלה העיקרית שעמדה להכרעתו של בית המשפט, הייתה האם - מתוך ההצהרות המילוליות שיצאו מפיו של עמיר - באה הר-שפי לכלל "ידיעה" על יומרה מעשית של עמיר לרצוח את רבין. השופטת דבורה ברלינר בעלת דעת-המיעוט בבית המשפט המחוזי, הציעה לקבל את טענת הר-שפי, מחמת הספק. עמדת השופטת ברלינר לא התקבלה על דעת שאר עמיתיה להרכב, וגם לא בבית המשפט העליון.

בפסק הדין של בית המשפט העליון פסק השופט חשין כי דברי הר-שפי, שהכרזותיו האלימות של עמיר לא עוררוה להחשיבו כבעל יומרה מעשית לבצע התנקשות, ראויים להידחות "כְגִרְסָה בלתי סבירה". חשין הוסיף וכתב: ”המסקנה הנדרשת מכל אלה היא, שהמערערת ידעה ידוע-היטב שלדעת יגאל עמיר חל על רבין דין רודף – קרא: כי יצחק רבין, לדעתו של יגאל עמיר, בן-מוות הוא – ולא עוד, אלא שיגאל עמיר מתכוון, הוא-עצמו, לרצוח את רבין נפש”. עקב קביעה זו, ובשל העובדה כי הר-שפי לא דיווחה למשטרה על כוונת עמיר, החליט הרכב שופטי בית המשפט העליון פה אחד לדחות את הערעור של הר-שפי על הרשעתה המוקדמת (ברוב דעות), ואז החליט ברוב דעות (של השופטים מישאל חשין ואליעזר ריבלין) לאשר את המאסר בפועל לתשעה חודשים שגזר בית משפט השלום; זאת בניגוד לדעת-המיעוט (של השופט יעקב טירקל), אשר התנגד למאסר בפועל.

בשנת 2001, יותר מחמש שנים לאחר רצח רבין, החלה הר-שפי לרצות את מאסרה. בפועל, ימי שהותה בכלא היו מחצית מתשעת חודשי המאסר שנגזרו עליה, וביחד עם ימי מעצרה (כולל הקדמה מינהלית סטנדרטית של השחרור מטעם הנהלת הכלא) - הם עלו לשני שלישים בדיוק מתקופה זו.

וועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר סירבה לנכות את השליש הנותר ממאסרה של הר-שפי בנימוק שעל אף "התנהגותה המופתית" בכלא ועל אף הבעת הצער מצידה על "הטעות בראיית המציאות" כלשונה, היא נמנעה מלהביע מפורשות "חרטה על מעשיה", בהמשיכה לכפור בפסק הדין המרשיע שיוחס לה על ידי רוב השופטים. נשיא המדינה משה קצב החליט לחנון אותה, בנכותו שליש מתקופת מאסרה, בין השאר לאור המלצתם של ראשי השב"כ לשעבר האחראים לחקירתה, עמי אילון וכרמי גילון, שאמרו כי הר-שפי לא ידעה מראש על תוכנית הרצח.

בחודש אוגוסט 2001 שוחררה הר-שפי מהכלא. בצאתה, הכריזה: ”אם הייתי יודעת מה הוא התכוון, הייתי עושה הכל כדי למנוע זאת. זאת האמת, וגם תשעה חודשים לא היו משנים זאת”.

פרשת הר-שפי עוררה סקרנות ציבורית וסערת רגשות בשני קצות הקשת הפוליטיים: בצד הימני של המפה הפוליטית יש שראו בה שעיר לעזאזל וקורבן של ציד מכשפות; בצד השמאלי של המפה יש שראו בה שותפה לפעילות שקדמה לרצח. ויכוחי ימין-שמאל בעניינה לובו על ידי הלהט הציבורי הכללי בפרשת רצח יצחק רבין.

מיד לאחר הרצח הודלפו לעיתונות פרטים שונים מחקירתה של הר-שפי בשב"כ. בין השאר, טען חוקרה של הר-שפי כי בחקירתה היא סרבה לעמוד דום בצפירה לזכר רבין וכי היא סירבה להוסיף את הביטוי ז"ל לשמו; ההד אשר לו זכתה טענה זו חיזק בקרב רבים בשמאל את הדימוי השלילי שהיה להר-שפי אצלם, כ"יהירה ומתנשאת". מאידך, הר-שפי עצמה הכחישה את הסיפור שייחס לה חוקרה, ואף טענה כי בחקירתה הוא שיבש דברים שאמרה והתנכל לה על רקע דעותיה הפוליטיות הנחרצות נגד הסכמי אוסלו; טענות הר-שפי חיזקו בקרב רבים בימין את הדימוי שהיה לה אצלם, כנרדפת על לא עוול בכפה.

בעקבות הרשעתה בבית משפט השלום כתב המשפטן פרופ' אליאב שוחטמן:

דומה בעיני, שלא אירע בעבר ולו מקרה אחד בו הורשע אדם בעבירה של אי מניעת פשע, כשזו התבססה על הערכות בלבד באשר לקיומה של ה"ידיעה", בלא שהייתה לפני בית המשפט הודאת הנאשם, ובלא שהוכחה מעורבותו הפעילה של הנאשם במעשים פליליים אחרים שהצביעו בעליל על קיום יסוד ה"ידיעה".

שבועות מעטים לפני שניתן פסק הדין הסופי בעניינה, גויסה לעבוד כמורה בפסגות; המינוי פורסם וביקורת עליו הביאה לפיטוריה, בהוראה של ראש הממשלה וממלא מקום שר החינוך, אהוד ברק.

החלטת נשיא המדינה לחון את הר-שפי גרמה לסערת רגשות חדשה ולתרעומת רבה בקרב השמאל בישראל. חבר הכנסת איתן כבל עתר לבג"ץ כנגד החלטת הנשיא, אך עתירתו נדחתה על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, אשר הבהיר כי שיקולי החנינות של נשיא-המדינה אינם שפיטים, וכי לכן "קצרה ידו של בית המשפט מלהושיע".

מאז שחרורה נעלמה מרגלית הר-שפי מהתודעה הציבורית. היא למדה תקופת מה במכללת "אור חיה" של חב"ד ושבה לאלמוניות.

ב-10 באפריל 2007 השתתף ח"כ עמי אילון בכנס פעילי מפלגת העבודה באשקלון, וכשנשאל מדוע תמך במתן חנינה להר-שפי השיב: ”הר-שפי לא ידעה שיגאל עמיר רוצה לרצוח את ראש הממשלה. אני יודע את זה מודיעינית, אני הייתי ראש השב"כ. היא שילמה מחיר על הבריחה של המנהיגות החברתית ושל הרבנים שלא שמו קווים אדומים, אותם רבנים שהוציאו דין רודף לא עמדו לדין. אני יודע שהיא לא העלתה על דעתה שהוא יהרוג את ראש הממשלה. הר-שפי הייתה חלק מהמציאות המטורפת”.

בכיר שב"כ נוסף שהביע תמיכה באפשרות חפותה של הר שפי הוא מנחם לנדאו, בעברו ראש אגף בשב"כ, שאמר ב-20 באוקטובר 2010: ”למרגלית הר שפי מגיע משפט חוזר, נעשה לה עוול”.

בעקבות דבריהם של גילון ושל איילון, מתח הרב יעקב מדן ביקורת חריפה על פסק הדין בעניינה וכתב כי:

מרגלית נכנסה לכלא כאחת הפושעות. אבישי רביב לא הואשם כלל בהסתה לרצח, ואף בחטא שהואשם בו, אינו נשפט בשל דחיות ללא סוף. מרגלית תשב בכלא ואילו אבישי יתהלך חופשי. בדרך זו שפטו אנשים בסדום. כל משפטי סדום מוצו בצעקתה של נערה אחת. בשל צעקתה של נערה שפוטה זו ירד הקב"ה לשפוט את סדום. הוא שפט בה לא רק את השופטים. הוא שפט בה גם את השותקים, שלא מחו על העוולה

— יעקב מדן, מורשת הר-שפי, באתר nrg‏, 10 בנובמבר 2008

הרב מדן אף יצא בקריאה לערוך להר-שפי משפט חוזר, שישיב לה את שמה הטוב. הוא ראה במשפט הר-שפי סמל לשסע שנפער בין השמאל הציוני לציבור הדתי-לאומי: ”אצל רבים מבני הציונות הדתית קיימת מאז הרצח תחושה, שביום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל בקשת האמת והצדק והתיקון בטלה בששים אצל בקשת השנאה והרדיפה לשמה. המקרה שלפנינו הוא מבחן נכון לשאלת אמיתותה של תחושה זו.” פנייתו של הרב מדן בעניין זה ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, נדחתה. פנייה נוספת נעשתה באוקטובר 2010 על ידי קבוצת ח"כים ואישי ציבור מהציונות הדתית שקראו ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בהליך משפטי שיוביל למחיקת הרשעתה של הר-שפי ונדחתה אף היא על ידי פרקליט המדינה, תוך שהוא מציין כי עדיין פתוחה בפני הר-שפי עצמה הדרך לבקש משפט חוזר.

בפברואר 2011 התפרסם ריאיון עם ראש השב"כ בתקופת הרצח כרמי גילון במקומון "ידיעות ירושלים" שבו הוא אמר ”בפירוש התנגדתי להעמידה לדין ולא היה מקום לעשות את זה. אמרתי את זה כראש השב"כ. לדעתי היא נשפטה כתוצאה מהאווירה שהייתה בזמנו בציבור הישראלי. זו הייתה עמדתי ולא שמרתי אותה בסוד. הפרקליטות חשבה אחרת והיא זו שהחליטה. יגאל עמיר לא אמר למרגלית שהוא הולך לרצוח את ראש הממשלה אלא שצריך לרצוח את ראש הממשלה אבל הוא אמר את זה לעוד אלף איש.”

• ברוך קרא, הארץ, 22 ביולי 2001, עמוד 3, ריאיון עם עמי אילון
• כרמי גילון, שב"כ בין הקרעים תל אביב 2000, (הוצאת משכל), עמוד 261

• ע"פ 3417/99 מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל, פסק הדין בערעור של מרגלית הר-שפי בבית המשפט העליון
• פסק הדין בערעור של מרגלית הר-שפי בבית המשפט המחוזי בתל אביב
• טלי ערד ולינוי בר גפן, מסמך: חנינת הר-שפי - הנימוקים המלאים, באתר ynet, 19 ביולי 2001
• חגית ששר, תחקיר: משפט הסרק של מרגלית הר-שפי, באתר News1 מחלקה ראשונה, 15 באוקטובר 2010, פורסם במקור ראשון
• סיון רהב-מאיר, ‏מרגלית הר-שפי: מרגישה חלשה עם ההתעללות שעברתי, באתר ‏מאקו‏, 18 באוקטובר 2010
• שלמה פיוטרקובסקי, מרגלית הר שפי נישאה לבחיר לבה, באתר ערוץ 7, 7 בדצמבר 2010
• אלינור פוקס, ‏את החדש של גאולה עמיר כבר קראתם?, באתר ‏מאקו‏, 14 באוקטובר 2015