Elias Auerbach

אליהו אורבך נולד ב-1882 בחבל פונזן שבקיסרות גרמניה, כצעיר בניו של הרב ברוך מנחם, אשר שימש כרב לקהילות יהודיות קטנות בעיירות באזור. החל מגיל שלוש הוא למד מאביו תורה, תלמוד ועברית, ובגיל 11 נשלח לברלין ללמוד בבית ספר עממי ובגימנסיה.

בלימודיו בגימנסיה בגרמניה הכיר אורבך את היינריך אליקים לוה, ממקימי ההסתדרות הציונית בגרמניה ותומך נלהב של הרצל. בגיל 13 אורבך הצטרף לתנועה הציונית, ועם התבגרותו נעשה פעיל בה ובארגוני הבת שלה. הוא היה כתב בעיתון הקונגרס שסקר את הפעילות בקונגרסים הציוניים, פעיל בארגון ספורט ציוני בר כוכבא, נוסד ב-1898, שדגל ביהדות השרירים על פי חזונו של מקס נורדאו, והיה ארגון הנוער הציוני החזק ביותר בברלין, וכן היה חבר פעיל בתא הסטודנטים הציוני "אגודת סטודנטים יהודיים" (VJSt) באוניברסיטת ברלין.

אורבך השתתף בקונגרסים הציוניים העולמיים השישי - "קונגרס אוגנדה" (1903), השביעי (1905) והשמיני (1907). בקונגרס השישי פגש את הרצל במסגרת עבודתו בעיתון הקונגרס, והציג עם מתעמלים יהודים נוספים את הישגיו ב'בר כוכבא' בהופעת ראווה. לקראת כינוס הקונגרס השביעי הוא נבחר כציר (נציג), ביחד עם לוה מטעם התנועה בברלין, לאחר שהביס את המועמדים הרשמיים שהוצעו על ידי הנהגת ההסתדרות בברלין, וארגן קבוצת סדרנים בקונגרס כדי למנוע הפרות סדר בדיון על ביטול תוכנית אוגנדה. אורבך נבחר כציר גם בקונגרס השמיני, אשר בו החליט לעלות לארץ ישראל עם אשתו לעתיד, רחל לבית רוזנטל.

אורבך רצה לעלות לארץ כדי להגשים את הרעיון הציוני ולמד רפואת נשים ורפואה בתנאים טרופיים באוניברסיטת ברלין, משום שחשב שאלה יהיו התנאים שיתמודד איתם בארץ החדשה. הוא הוסמך לרופא בשנת 1905 ופתח קליניקה פרטית בברלין.

אורבך ביקר בארץ ישראל לראשונה במרס 1909, כהכנה לקראת עלייתו. הוא החליט להתיישב בחיפה, משום שבאותה התקופה לא היו בה רופאים יהודיים וחיה בה אוכלוסייה יהודית קטנה, שמנתה כ-2,500 איש מתוך אוכלוסייה של כ-13,000 איש, לכן אורבך חשב שהוא יוכל לבצע בה עבודה חלוצית. בנוסף, מאז שהרצל פרסם בשנת 1902 את ספרו אלטנוילנד, אורבך רצה להשתתף בבניית "העיר החדשה" שתקום בחיפה, על פי חזונו של הרצל.

בביקורו הראשון בארץ פגש אורבך ביפו את ארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי, והם שוחחו על עלייתו הצפויה. בחיפה אורבך פגש מספר אנשים: משה ברמן, המנהל של חוות כנרת, ואנשי מפעל "עתיד" להפקת שמן זית (כיום שמן תעשיות), אשר אישרו לו שנחוץ רופא יהודי בחיפה ושהוא יוכל להשתכר היטב מעבודתו שם. אורבך גם נפגש עם יוסף טריידל, מהנדס ומודד קרקעות בחיפה, שעודד אותו להתיישב בארץ למרות התנאים הקשים, עם יצחק נהון, מנהל בית הספר של כל ישראל חברים, בית הספר היהודי היחידי בחיפה ובו כ-200 תלמידים, ועם נתן קייזרמן, מנהל סניף בנק אפ"ק בעיר. בסיוריו בארץ הוא נפגש, בין היתר, בראש פינה עם חיים קלווריסקי, הפקיד הראשי של יק"א למושבות הגליל, עם ד"ר הלל יפה בזכרון יעקב, עם חנה יהודית לנדאו, מנהלת בית הספר לבנות אוולינה דה רוטשילד בירושלים ועם ד"ר משה ולך, מייסדו של בית חולים שערי צדק בירושלים ומנהלו הראשון.

באותה השנה אורבך חזר לגרמניה כדי לשאת את רחל, ומייד לאחר חתונתם ב-15 באוגוסט 1909 נסע הזוג לארץ ישראל והגיע לחיפה ב-15 בספטמבר. אורבך היה אז בגיל 27.

אורבך התחיל בעיסוקו כרופא בארץ. בניגוד לרופאים שהיו באותה התקופה בחיפה, אשר שימשו כרופאים ורוקחים בו בזמן, הוא יזם במרפאתו את הפרקטיקה הרפואית האירופאית, שדגלה בהפרדה בין הרופא לרוקח, ובהימצאות חדר בדיקות מסודר שבו ניתן לבצע בדיקות יסודיות של החולה. מרבית תושבי חיפה העדיפו את הפרקטיקה של אורבך, מפני שאפשרה לרופא לאבחן טוב יותר את החולים ולכן לתת להם טיפולים מתאימים.

הוא הקים בשנת 1911 את בית החולים היהודי הראשון בחיפה, שהיה בית החולים הפרטי הראשון בארץ ישראל, בבניין חדש (כיום ברחוב הגפן) בן שתי קומות ומרתף ששכר אורבך מ"החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים", שבנתה אותו כדי להקים בו בית חולים מיסיונרי, אך לא מצאה תקציב להפעלתו. אורבך ובני משפחתו התגוררו בחלק מהמבנה, ובחלקו האחר הוא הוסב לבית חולים שבו 20 מיטות אשפוז. אורבך הזמין ציוד מגרמניה וגייס אחות שעלתה מברלין, יחד עם שתי צעירות מקומיות שהוכשרו תחתיה. בית החולים הוקם במימונם של הברונית אדלידה דה רוטשילד מפריז, אשתו של אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, "הנדיב הידוע", וארגון ציוני מברלין.

אורבך היה הראשון לקבל יולדות, דבר שלא היה מקובל אז בארץ. ניתוח בקע מפשעתי עלה 5 נפוליונים, כחצי מהמחיר הנהוג בביירות. "מאחר שהחשמל הופעל בחיפה רק ב-1924 נאלצתי לנתח לאור מנורת נפט תלויה. בבית חולים זה, פרימיטיבי ככל שהיה, ביצעתי במשך שלוש שנים ארבעה ניתוחים קיסריים בהצלחה מלאה, וכן ניתוחים לא מעטים של המעי העיוור, ניתוחי בקע, פצעי ירי בבטן כולל איחוי המעי, אולקוס שהתפוצץ".

בפברואר 1914 עבר בית החולים למשכנו בחדש בעיר ובחודש מרס ביקרה בארץ הברונית דה רוטשילד עם בעלה, ששיבחה את אורבך על ניהול בית החולים והבטיחה לו תרומה גדולה של 150 אלף פרנק להקמת בית חולים חדש וגדול (כ-50 מיטות). עם זאת, פריצתה של מלחמת העולם הראשונה ב-1914 דחתה את הקמתו של בית החולים העירוני בכ-20 שנים, עד שנת 1935.

טיול ראשון בארץ ישראל של סטודנטים יהודים ציונים מגרמניה, בראשות אליהו אורבך (במרכז מקדימה)

במקביל לעבודתו כרופא, עסק אורבך בפעילות ציבורית נרחבת בחיפה. המשימה הראשונה שלו הייתה לסייע להקמת הטכניון במעלה הכרמל, בשכונת הדר הכרמל כיום. המימון להקמתו נתרם על ידי משפחת ויסוצקי ממוסקבה וכן על ידי חברת 'עזרה' הגרמנית, שמנהלה ד"ר פאול נתן ביקר בארץ בשנת 1908 כדי לקבוע את האתר להקמת הטכניון. הוא החליט להקימו בחיפה, שכן מאז פרסום הספר אלטנוילנד, היא נחשבה כמרכז העתידי של התעשייה והמסחר בארץ. בחורף של שנת 1910-1909 מונתה ועדת בנייה: יושב הראש היה נתן קייזרמן וחבריה היו שמואל פבזנר ואורבך, יועץ טכני - יוסף טריידל ואיש קשר עם השלטונות הטורקיים - שבתי לוי, פקיד ביק"א ולימים סגן ראש עיריית חיפה וראש העירייה היהודי הראשון.

בשנת 1910 השתתף אורבך בהקמת הקהילה היהודית בחיפה. ייסוד הקהילה עורר תשומת לב רבה בארץ, שכן זה היה הארגון האזרחי הראשון שהקימו היהודים העירונים, שהיוו 90% מכלל 85 אלף תושביה היהודים של הארץ באותה העת. יוזמי הקמת הקהילה, ואורבך ביניהם, השכילו לגשר על התהום בין אשכנזים וספרדים בעיר ולהביא לשיתוף פעולה בין שתי העדות לטובת התושבים היהודים. באותה שנה יזם ד"ר ארתור רופין את רכישת אדמות הדר הכרמל, כדי להקים שכונת מגורים ליד קריית הטכניון שהייתה עתידה להיבנות במקום. ראש ההסתדרות הציונית, אוטו ורבורג, וד"ר רופין החליטו לרכוש את הקרקעות באמצעות חברת הכשרת היישוב. יהושע חנקין ביצע מטעמה את רכישת הקרקעות במקום, בסיוע של שמואל פבזנר, שקיים קשר עם בעלי הקרקעות הערביים.

בשנת 1911 התפשטה בעיר מגפת החולירע שהפילה עשרות חללים. באותה שנה ביקר בחיפה הרב חיים נחום אפנדי, ששימש כרב הראשי (חכם באשי) של יהודי האימפריה העות'מאנית.

אורבך השתתף במלחמת השפות של הציונים נגד חברת 'עזרה' הגרמנית, לטובת הנחלת העברית כשפת ההוראה בבית הספר הריאלי בחיפה ובטכניון, ושימש כיושב ראש אספת המחאה בנובמבר 1913 בחיפה נגד חברת 'עזרה'. בראשית 1914 עלה לארץ ד"ר ארתור בירם, לאחר שנבחר על ידי חברת עזרה למנהלו של בית הספר הריאלי בחיפה. כציוני הוא התעלם מהחלטותיה של חברת עזרה וביקש שהעברית תהיה שפת ההוראה בבית הספר. לכן עזרה סירבה להעמיד לרשותו את המבנה היפה של בית הספר. הפתרון של בירם היה לקלוט תלמידים שלמדו בבית ספר עברי קטן שנוהל על ידי פנחס כהן ואשתו. בירם שכר עבור בית הספר מבנה גדול ששימש בעבר כבית ספר של אליאנס. עם ראשית הלימודים הקים בירם ועד מנהל לבית הספר, שהקל את הקשר עם תושבי חיפה וסייע בפיתוח בית הספר. אורבך היה חבר בוועד המנהל כחצי שנה עד למלחמה וכ-10 שנים אחריה. אורבך גם הסכים לשמש מורה מחליף להתעמלות פעמיים בשבוע, לאחר שצבר ניסיון באגודת בר כוכבא הציונית. מספר התלמידים בבית הספר גדל ועם פרוץ המלחמה למדו בו 70 תלמידים ב-5 כיתות וכך הסתיימה מלחמת השפות בניצחונה המלא של העברית ובתבוסתה של חברת עזרה. רק לאחר המלחמה ב-1920 נפתח בית הספר הריאלי רשמית במבנה היפה בניהולו של בירם..

לפני המלחמה נולדו לזוג שני ילדים - צרויה (1911) ודניאל (1913).

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה אורבך חזר לארץ הולדתו גרמניה, לאחר מסע יבשתי דרך אסיה הקטנה, בולגריה ואוסטרו-הונגריה. הוא גויס לצבא הגרמני כרופא צבאי והוצב בחזית הצרפתית. בתחילת המלחמה אורבך הוצב ביחידה באזור גבול שקט יחסית, אך בהמשך הועבר לקרבת החזית וטיפל בפצועים בקרב על הסום.

במהלך המלחמה אורבך ניסח הצעה מטעם ההסתדרות הציונית העולמית להקים בארץ ישראל אחרי המלחמה מדינה דו-לאומית לערבים ויהודים בחסות האימפריה העות'מאנית, אך היא נדחתה על ידי העות'מאנים לאחר שהועברה אליהם בידי הגרמנים.

עקב השתתפותו במלחמה בצבא הגרמני, נחשב אורבך ל'נתין אויב' למנדט הבריטי בארץ ישראל, ולכן הבריטים התירו לו לחזור לארץ ישראל רק לאחר התערבות של ידידו חיים ויצמן. הוא עלה לארץ בסוף 1920 עם ילדיו ואשתו השנייה, לאחר שרחל נפטרה במהלך המלחמה, והשתכן בחיפה, עיר שבה נולדו לו עוד בן ובת. אורבך חידש את הפרקטיקה הרפואית שלו, גניקולוגית בעיקר, ובשנים 1925-1930 ניהל עם רופא נוסף בית חולים פרטי לנשים ויולדות. ב-1959 פרש מעבודתו הרפואית.

היה חבר הקורטוריון (הגוף המנהל) של הטכניון.

אורבך היה ממקימי וראשי מפלגת עלייה חדשה, מפלגה ליברלית של עולים מגרמניה, וראש סיעתה בעיריית חיפה החל מ-1942, אשר הייתה הסיעה השנייה בגודלה בעירייה. עם קום המדינה הוא פרש מפעילות פוליטית.

הוא עסק במשך למעלה מ-60 שנים בחקר התנ"ך, עיסוק אשר החל בשנתו האחרונה כסטודנט לרפואה, לאחר שקרא את ספריו של אדוארד מאייר "בני ישראל והשבטים שכניהם" ו"התהוות היהודים". לאורך השנים הוא ראה את עצמו כתלמידו של מאייר, ואמר שהוא למד ממנו את שיטת עבודתו. אורבך פרסם מאמרים רבים בגרמנית ושלושה ספרים בנושא הזה: הנבואה, הופיע בברלין ב-1920, המדבר וארץ הבחירה: תולדות ישראל בתקופת המקרא, ספרו העיקרי הופיע בברלין בשני כרכים בשנים 1932, 1936. הספר תורגם לעברית בכותר המדבר וארץ הבחירה, ומשה, שהופיע באמסטרדם ב-1953. במחקריו אורבך טען, בין היתר, שהכתב האלפביתי הומצא בידי עם ישראל במאה ה-13 לפני הספירה, בניגוד לדעה הרווחת שהפיניקים המציאו אותו.

כהוקרה לפעילותו הרבה למען העיר חיפה ותושביה, קיבל אורבך אזרחות כבוד של העיר בשנת 1960. בראש הכרמל, בסמוך לאוניברסיטה, נקרא רחוב על שמו.

אורבך נפטר בשנת 1971, שבועיים לפני שמלאו לו 89 שנים.

• מארץ האב אל ארץ האבות - הרופא היהודי הראשון בחיפה (מגרמנית - דניאל אור, בנו של אליהו אורבך), ירושלים, הוצאת יד בן צבי ומכון ליאו בק, 1997
• הנבואה - 1920 (גרמנית, ללא תרגום לעברית)
• המדבר וארץ הבחירה: תולדות ישראל בתקופת המקרא [שני כרכים] - עם עובד, 1955 (בגרמנית 1932, 1936)
• משה - 1953 (גרמנית, ללא תרגום לעברית)

• אליהו אורבך, מארץ האב אל ארץ האבות - הרופא היהודי הראשון בחיפה - ירושלים, הוצאת יד בן צבי ומכון ליאו בק, 1997
• דניאל אור - "רופא ראשון בחיפה" - עת־מול, כרך י"ד גיליון 6, אוגוסט 1989, עמודים 14-15
• "הרופא ורעייתו על מרומי הכרמל" - עת־מול, כרך כ"ב גיליון 6, ספטמבר 1997, עמוד 18
• ארתור בירם, ספר אורבך : מאמרים בחקר התנ"ך: מוגש לכבוד ד"ר אליהו אורבך למלאת לו שבעים שנה - ירושלים : החברה לחקר המקרא בישראל על ידי קרית-ספר, 1955

מדיה וקבצים בנושא אליהו אורבך בוויקישיתוף

• אמציה פלד, רחוב אליהו אורבך, מדריך רחובות חיפה, עיריית חיפה