Daughter of Jephthah

לפני יציאתו של יפתח למלחמה בבני עמון נדר יפתח: וַתְּהִי עַל-יִפְתָּח רוּחַ ה', וַיַּעֲבֹר אֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-מְנַשֶּׁה; וַיַּעֲבֹר, אֶת-מִצְפֵּה גִלְעָד, וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד, עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן. וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר: אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן - וְהָיָה לַה', וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה (ספר שופטים, פרק י"א, פסוקים כ"ט-ל"א). ניסוח הנדר מלמד כי כוונת יפתח הייתה להעלות קרבן אדם. בסיפורי המקרא, רבים המקרים בו יוצאים במחולות לקראת המנצחים במלחמה, כמו בסיפור בשמואל א י"ח לאחר ניצחונו של דוד על גָּלְיָת. הניסוח של יפתח הביא לתוצאה טראגית: ליפתח מתברר, שהמיט אסון על בתו ועל עצמו. העובדה שבתו יוצאת לקראתו יוצרת את הרושם, שיפתח נענש על נדרו לעלות קרבן אדם.

בספרו 'מקראות בארץ המראות' כותב יאיר זקוביץ, כי סיפורה של בת יפתח הוא סיפור מאוחר, אשר צורף בשלב מאוחר יותר כדי להוסיף עוד חוליה לרצף כשלונות יפתח כשופט. סיפורה של בת יפתח מעוצב כסיפור בבואה לסיפור עקדת יצחק ומציג את יפתח כדמות שלילית לעומת דמותו החיובית של אברהם.

בתו אינה יודעת כאשר היא יוצאת לקראת אביה ששעתה הגיעה. לאחר ניצחונו יצאה לקראתו בתו היחידה בתופים ובמחולות. יפתח, בלית ברירה נאלץ לקיים את נדרו, אלא שבתו ביקשה דחייה של חודשיים, כדי ללכת עם חברותיה להרים, לבכות על בתוליה. לאחר חודשיים קיים יפתח את נדרו. הסיפור אינו מפרט כיצד קיים יפתח את הנדר.

תשלום הנדר

הדיווח על המלחמה קצר ואילו עיקר הסיפור מוקדש לנדר יפתח ולתשלומו.

"וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת: וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת. וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-ה', וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב". בפסוק ל"ד פוגשים הקוראים בבת יפתח לראשונה, כאשר היא יוצאת לקראת אביה. היציאה של הבת מן השטח המוגן אל החוץ מרמזת על סכנה. המילה וְרַק מדגישה את היותה יחידה. לפיכך מעמדה היא מעמד של 'בכור'. יפתח קורע את בגדיו לאות אבל. הוא זועק זעקת כאב. יפתח טוען, שאינו יכול לחזור בו מנדרו. יפתח אינו פונה בשאלה לבתו. הוא אינו שואל מדוע יצאה בתו לקראתו. יפתח אינו יכול לחזור בו מנדרו, כי נדר חייבים לקיים.

וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-ה'--עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת, מֵאֹיְבֶיךָ--מִבְּנֵי עַמּוֹן. וַתֹּאמֶר, אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי, הַדָּבָר הַזֶּה: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי ורעיתי (וְרֵעוֹתָי). וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר; וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ, וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּמִים יָמִימָה, תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, לְתַנּוֹת, לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי--אַרְבַּעַת יָמִים, בַּשָּׁנָה.

— ספר שופטים, פרק י"א, פסוקים ל"ו-מ'

הבת מאשרת את דברי אביה. היא אינה מתנגדת. גם האב וגם הבת אינם מזכירים את קיום הנדר. בתו מבקשת ממנו חודשיים ארכה עד קיום הנדר. היא מבקשת לבכות על בתוליה ולא על אובדן חייה. מעבר לכך היא לא תהיה לאיש ולא תלד בנים. הדגשת הבתולים הביאה את פרשני ימי הביניים כדוגמת רד"ק ורלב"ג לפרש את תשלום הנדר כפרישות. פירוש זה מושפע מהכרתם את מנהגי הנשים הנוצריות באותם ימים ומרצונם של פרשנים אלו ל"הקל בדינו" של יפתח. אביה אינו מקונן עליה. כעבור חודשיים חוזרת בת יפתח לביתה כפי שהבטיחה. יפתח מדגיש כי אינו יכול לחזור בו מדבריו. המחבר המקראי אינו מוסר פרטים מפורשים כיצד קיים יפתח את הנדר. במחקר המקרא, יש הרואים בסיפור זה כסיפור אטיולוגי הבא להסביר את מנהג בנות ישראל לקונן על בת יפתח במשך ארבעה ימים.

יפתח. ציור מעשה ידי ג'ון אוורט מיליי ציור משנת 1896 מוצג במוזיאון הלאומי של ויילס בקארדיף.

"אין 'הרים' אלא זקנים. שכן בת יפתח אומרת לאביה: וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים (שופטים י"א, ל"ז). וכי אל ההרים הייתה הולכת (מה יושיעו ההרים?) אלא על הזקנים היא אומרת, שהלכה לראות לזקנים שהיא טהורה מכל חטא, שימצאו פתח התרה לנדרו של אביה".(מדרש שמות רבה ט"ו ד'.)

במדרש זה מתואר ויכוח בין הבת לאביה, שבו היא מנסה לשכנע את אביה שלא יבצע את הנדר. היא מצטטת את פסוקי התורה ובהם את נדר יעקב ושואלת באירוניה האם עלה בדעתו של יעקב להקריב קרבן מי משנים-עשר בניו.

כֵּוָן שֶׁבִּקֵּשׁ יִפְתָּח לְהַקְרִיב אֶת בִּתּוֹ הָיְתָה בּוֹכָה לְפָנָיו וְאָמְרָה לוֹ: אָבִי, אָבִי! יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ בְּשִׂמְחָה וְאַתָּה שׁוֹחֵט אוֹתִי! שֶׁמָּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין נַפְשׁוֹת בְּנֵיהֶם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ? אָמַר לָהּ: בִּתִּי, כְּבָר נָדַרְתִּי. אָמְרָה לוֹ: הֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ נָדַר "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ", וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים, שֶׁמָּא הִקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶחָד מֵהֶם? וְלֹא עוֹד, הֲלֹא חַנָּה כְּשֶׁהִיא נוֹדֶרֶת וְאוֹמֶרֶת "וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו" – שֶׁמָּא הִקְרִיבָה אֶת בְּנָהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אָמְרָה לוֹ וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ. עָלָה וּשְׁחָטָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

— תנחומא בחקותי

חז"ל מותחים ביקורת חריפה על מעשהו של יפתח אשר ברור שאין לו כל תוקף, ועל פנחס שהיה בדורו ולא הפר את נדרו:

היה יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס. אמר: אני מלך ואלך אצל פנחס? ופנחס אמר אני כהן גדול ובן כהן גדול ואלך אצל עם הארץ זה?! בין דין(=זה) לדין (בין יפתח ובין פינחס) נספת (=נהרגה) ההיא עלובתא (=מסכנה) ושניהם נתחייבו בדמיה. פנחס נסתלקה ממנו רוח הקודש הדא הוא דכתיב (=זה מה שנאמר): "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו" (ספר דברי הימים א', פרק ט', פסוק כ'). יפתח נישול אבר אבר ונקבר (במקום שנפל) הה"ד: "ויקבר בערי גלעד" (ספר שופטים, פרק י"ב, פסוק ז') - "בעיר גלעד" לא נאמר אלא "בערי" - מלמד שהיה נישול ממנו אבר אבר ונקבר במקומות הרבה.

— ויקרא רבה, פרשה ל"ז, פסקה ד'

חותם גליל בבלי שבו מוצגת הקרבת ילד

ספרות המקרא נאבקת בפולחן של קרבן אדם. המקרא אף אוסר העלאת קרבן אדם (ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק כ"א). בסיפור עקדת יצחק בולטת התנגדותו של המחבר המקראי לקרבן אדם. הספרות ההיסטוריוגרפית מותחת ביקורת על תושבי שומרון ומלכי יהודה שהעלו את בניהם לעולה. בנבואות ירמיהו (פרק ז', פסוק ל"א) ומיכה (פרק ו', פסוק ז') נשמעת מחאה על מנהג זה. מוטיב פרשת בת יפתח הוא מוטיב ספרותי אשר מופיע בתרבויות שונות. מלך כרתים, אידומיניאוס, נדר בשעת סערה בים נדר לאל פוסידון, שאם ישוב לביתו בשלום וביטחון יעלה לעולה את מי שיפגוש בו לראשונה. בנו שלו עולה לעולה לאחר שהוא יוצא לקראתו בהגיעו לנמל הבית. לאבות שרצחו את בנותיהם יש תפקיד חשוב במיתוסים קדומים שונים. הקרבת קורבנות אדם הייתה מנהג רווח בעולם הקדום. פולחן המולך לדוגמה היה כרוך בהעברת בנים באש. המחזה אגממנון של אייסכילוס מספר את סיפורה של איפיגניה, בתו הבכורה של אגממנון, שר הצבא היווני במלחמת טרויה. אגממנון שומע מפי הנביא קלכס שהסיבה לעצירת רוחות השמים היא זעמה של האלה ארטמיס על אגממנון. כדי לשכך את זעם האלה הוא מציע להקריב את איפיגניה. עלילתו של המחזה איפיגניה באאוליס מאת אוריפידס שונה. מנלאוס דורש את פיזור הצבא כדי למנוע את הקרבת אחייניתו. האב אגממנון מעדיף את הקרבת בתו על פני מרידה. במחזה זה ניצלה איפיגניה.

מקורו של פולחן הנשים היושבות ומבכות את התמוז, אשר ראה הנביא יחזקאל כאשר נישא בציצית ראשו מבבל לירושלים, בדת השומרית. נשים מקוננות נהגו לצאת למדבר או לשדה מדי שנה כדי לבכות את מותו של האל תמוז.

פולחן זה התפשט במסופוטמיה לעבר סוריה, ארץ ישראל ויוון העתיקה. ישנן עדויות כי בתקופת ימי הביניים, נשות חרן מכת הַצַבַּאִים עדיין המשיכו לבכות את האל תַּאֻז, כאשר האל תמוז ירד לשאול. קיימות עדויות כי נערכו טקסים לאל זה בסביבות החודש השישי או השנים עשר. על פי עדויות אחרות פולחן זה, היה פולחן עממי של נשים אשר ביכו את ירידת האל תמוז לשאול, שכן על פי המיתוס השומרי ביכו הנשים הסובבות את התמוז ביניהן כלתו ואחותו את ירידתו לשאול.

כמו כן לדעת גונקל, מנהג זה היה קיים גם אצל הפיניקים, אשר ביכו את האל אדוניס ובמצרים העתיקה על אוסיריס. ידוע גם במקרא על דברי ההספד שנערך בבקעת מגידו על הדדרימון (ספר זכריה, פרק י"ב, פסוק י"א).

ציירים רבים ציירו את בת יפתח, ובהם בנוונוטו די ג'ובני (בסביבות 1470) פטר קנדיד (בסביבות 1610), דירק ואן דלן (1633), ג'ון אוורט מיליי (1896), ואלכסנדר קבנל (1879). הפסל שונסי איווס יצר, בשלהי שנות ה-60 של המאה ה-19 פסל של בת יפתח, ופסל של יפתח ובתו מאת אמיל וולף מוצב בחצר כנסייה בעיירה ארבך שבגרמניה. מחזה מאת משה ניימאן הוצג בווינה בשנת 1805. בשנת 1909 יצא בארצות הברית סרט ראינוע בשחור-לבן על דמותה של בת יפתח התנ"כית, בשם בת יפתח: טרגדיה תנ"כית (באנגלית: Jephtah's Daughter: A Biblical Tragedy).

בשנת 1934 הודפס המחזה 'בת יפתח' לד. רייס, בסנט לואיס, ארצות הברית.

משוררים עבריים אחדים כתבו שירים על בת יפתח: אנדה עמיר-פינקרפלד, שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן, יצחק שלו והרצל חקק.

גם שירו של נתן זך, "המוות בא אל סוס העץ מיכאל", כולל אזכור לפרשה זו.

פסל מעשה ידי אמיל וולף בחצר כנסייה בעיירה ארבך בגרמניה

• חננאל מאק, ותֹאמר בּלִבּה - נשים מהמקרא בצומתי חיים, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 137-127.
• יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה, תל אביב: מוסד ביאליק, 1992, עמ' 83-80.
• יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 74-72.
• עליזה שנער, אהובות ושנואות - נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית , תל אביב: פרדס, 2011, עמ' 212-179.
• פנינה גלפז-פלר, ויולד – יחסי הורים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים: כרמל, 2006, עמ' 244-238.

• אליעזר היון, יפתח הגלעדי ובתו אתר דעת.
• יאירה אמית, ‏הפולמוס העקיף בנושא העלאת קורבן אדם: בת יפתח (שופטים יא 40-29), באתר "מקראנט"
• לאה מזור, יצחק ובת יפתח בלוג אישי.
• ניצה בן-דב, ‏"והיא לא ידעה איש": על סיום סיפור בת יפתח, על סיום ספר שופטים, על סיום סיפור מיכל בת שאול ועל סיומים אחרים, באתר "מקראנט"
• גילי ושירה זיוון, "וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר": עיון בסיפור בת יפתח אתר מדרשת
• בת יפתח כמשל, באתר nrg‏, 25 ביוני 2004
• יפתח ובת יפתח: טרגדיה משפחתית, ד"ר יהונתן יעקבס, סרטון, באתר YouTube