Aryeh Friedman-Lvov

אריה פרידמן-לְבוֹב (7 בפברואר 1884, שבט תרמ"ד, ויטבסק – 6 בפברואר 1955, י"ד בשבט תשט"ו, חיפה) היה זמר, מחנך ועסקן ישראלי, זמר טנור, זמר אופרה ברוסיה, מחלוצי הזמרה העממית היהודית ברוסיה, מראשוני הזמרים בעלי רמה אמנותית אירופית בארץ ישראל, מחלוצי הזמרה העברית העממית והשירה בציבור בארץ, מורה לזמרה ומנצח מקהלות בחיפה, ממייסדי המכון למוזיקה בחיפה וחבר הנהלתו. גיסו של דוד בן-גוריון.

אריה (לייב, לובה) פרידמן נולד בראשית שנת 1884 בעיר ויטֶבְּסְק שברוסיה (רוסיה הלבנה), אחד מילדיו של בנימין פרידמן, חזן. קיבל חינוך יהודי מסורתי ב"חדר" ואחר-כך למד בבית ספר רוסי למסחר בעירו. כבר מילדותו הצטיין בקול ערב ובתפיסה מוזיקלית. בגיל צעיר הצטרף לתנועת הפועלים היהודית בעיר והופיע בזמרה באספות הבלתי-לגאליות שלה. בהמלצת זמרים רוסים שביקרו בעיר, נסע ללמוד מוזיקה בבירה סנקט פטרבורג. אף שהגיע ללא כסף, רשות מהוריו או זכות ישיבה בעיר, עלה בידו להתקבל ללימודים בקונסרבטוריון הממלכתי , אך בטרם סיים את לימודיו, סולק מהקונסרבטוריון בשל השתתפותו בשביתת סטודנטים. הוא הצטרף לכמה להקות אופרה פרובינציאליות והופיע עִמן בערים ברחבי רוסיה. הוא הצטיין לא רק בקול טנור נאה, אלא גם בכישרון משחק מפותח. בסופו של דבר ביקש לחזור ללימודיו, הצליח להתקבל שוב לקונסרבטוריון, ובשנת 1914 סיים בהצטיינות עם התואר (המקובל ברוסיה אז) "אמן חופשי" (זמר-אמן). עם סיום לימודיו הופיע במשך מספר שנים כזמר אופרה על במות רוסיה. בשנת 1915 עבר למוסקבה, שם השתתף בקברט הרֶביוּ הנודע "עטלף" (Летучая мышь) . בתקופה זו צירף לשם משפחתו, פרידמן, את שם הבמה "לבוב". נישא לשרה, ובנובמבר 1917 היה אב לבת, רות.

בקיץ 1912, בהיותו תלמיד בקונסרבטוריון, התקרב לקבוצת המוזיקאים והעסקנים שייסדו ב-1908 בפטרבורג את החברה למוזיקה עממית יהודית, בהם יואל אנגל, יוסף אחרון, מיכאיל גנסין, לזר סמינסקי, אלכסנדר קריין, מיכאל מילנר ושלמה רוזובסקי. השתתף באיסוף מנגינות עממיות יהודיות ברוסיה, עיבד שירים ופעל במסגרת החברה כזמר של שירים עממיים יהודיים. כשעבר למוסקבה התיידד עם יואל אנגל, ובהשפעתו התמסר לשיר העממי היהודי וכעבור זמן לא רב זנח את הבמה הרוסית. עם התגברות פעילותו בשדה זה, היה פרידמן-לבוב רושם בעצמו שירים עממיים, ויואל אנגל כתב-עיבד עבורו לחנים רבים, שהוא היה הראשון שביצע. בין אלה הייתה אחת מיצירותיו הנודעות, הקדיש של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב; עם הדפסתה של היצירה (Kaddisch des Rabbi Lewi Izchak Barditschewer; ברלין: יוּבָל, 1923), הקדיש לו אותה אנגל. אחרי מהפכת אוקטובר (בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה) החל לצאת לסיבובי הופעות של שירה יהודית עממית בפני הקהל היהודי בערים ובעיירות ברחבי רוסיה, וזכה לפופולריות רבה (עד כדי כך שזמן רב לפני הופעתו ביישוב כלשהו, היו נמכרים הכרטיסים למופע). הוא היה הזמר הראשון בעל השכלה מוזיקלית גבוהה והפועל כמבצע מוזיקלי על הבמה הרוסית הכללית, שהקדיש את עצמו לביצוע האמנותי של השיר היהודי העממי ולהפצתו בין המוני העם היהודי והאינטליגנציה היהודית. בתקופה זו התקרב לתנועה הציונית, בנוסף לקונצרטים מיוחדים למוזיקה יהודית, הופיע בשירים עבריים ויידיים באספות תעמולה ציונית בערים הגדולים ברוסיה ומסיבות ספרותיות אמנותיות שנערכו מטעם התנועה הציונית, ולקח חלק משמעותי באירועי "השבוע הארצישראלי" שנערך בכמה ערים בחודשי האביב והקיץ של שנת 1918.

בשאיפתו לעלות לארץ ישראל נסע בשנת 1919 דרומה לחצי האי קרים, ועם בואו של יוסף טרומפלדור לשם באביב השתתף באספות שנערכו בערי קרים עם טרומפלדור ושאול טשרניחובסקי. משם הפליג עם קבוצת חלוצים לאיסטנבול, שם פעל למען קרן העלייה, ובאביב 1921 עלה לארץ ישראל עם אנשי "החלוץ". פרידמן-לבוב היה אחד המוזיקאים המקצוענים הראשונים שעלו לארץ, וכבר עם הגעתו החל לפתח את שדה המוזיקה בה. ב-26 במאי הופיע בירושלים בזמר יהודי עממי כחלק השני של הצגת "הבמה העברית". הוא חבר לזמר הבריטון יהודה הר-מלח, שאותו הכיר מרוסיה עוד מעת לימודיו בקונסרבטוריון, וביחד ערכו השניים בערי הארץ ומושבותיה קונצרטים של ארִיות מאופרות מפורסמות ושירי עם מיהדות מזרח אירופה, שתורגמו עבורו מיידיש לעברית, וזכו להצלחה. השניים ערכו גם מופעים מוזיקליים עממיים לילדים. ב-29 בדצמבר 1921 הגיש יחד עם הר-מלח באולם "עדן" בתל אביב קונצרט אופראי תחת הכותרת "האופרה העברית". בקונצרט השתתפו עוד ג' שליונסקי (סופרן) והזמרים מילר, חזנוב ודייטש, עם מקהלה בניצוחו של חנינא קרצ'בסקי ובליוויה של לינה הופנקו בפסנתר, ובוצעו בו הפרולוג לאופרה "הדמון" ('השד') לאנטון רובינשטיין בתרגומו של קרצ'בסקי, ושתי תמונות מ"יבגני אונייגין" בתרגום ישראל דושמן. פרידמן-לבוב היה נודד על חמור בארץ, מבקר בכל נקודות העבודה של החלוצים, בכבישים ובנקודות החקלאיות, כשארגזים או חבית משמשים לו כבמה להופיע עליה בזמרה העממית. לצד השירים היהודיים העממיים המתורגמים, היה שר את השירים העבריים שנוצרו בארץ. בין היתר הפיץ בארץ את פזמוניו הארצישראליים של יואל אנגל, בהם "שירת העמק", "שני מכתבים" ו"עגבנייה", שגם על תוויו נמצאת הקדשת המלחין לפרידמן-לבוב. באביב 1922 הופיעו פרידמן-לבוב והר-מלח עם מרים ברנשטיין-כהן, ברוך אגדתי ומנחם בנימיני ב"נשף מיניאטורות אמנותי" (מופע בידורי שכלל שמונה סקצ'ים) שהועלה במסגרת "התיאטרון הדרמטי" קצר-הימים. בהמשך אותו עשור השתתף ביחד עם הר-מלח באופרה הארצישראלית מיסודו של מרדכי גולינקין.

בביקורת על הופעתו במאי 1921 בירושלים נכתב ב"דואר היום" כי "קולו, טנור-לירי רך וצלול, לובש צורה וקסם רק בעזרת שתי סגולות שהמזמר מחונן בהן. ראשית, ההרצאה וחתוך-הדבור הברורים והצלולים ושנית – ה"משחק". הוא משחק את שיריו יותר ממה שהוא מזמר אותם, וכנראה שהוא משחק אמן וזוהי מתנה שבאה לנו בהיסח הדעת". המבקר, א' צבי, הוסיף כי "קולו של מר פרידמן הוא כאמור לירי ורך ולא גדול וחזק ביותר, ועל כן נֹח לו לזמר שירים שכֹּחם בצד הלירי ובמימיקה שבהם, אך לא בשירים דרמטיים הדורשים חֹמר-קוליי חזק כגון ה"קדיש" של ר' לוי יצחק. בתנאים כאלה משתדל מר פ. להגביר את קולו יותר מפי כֹחו, מה שגורם לאי טבעיות ולהעלאה יתרה, כמו שקרה לו באמת בשיר ה"קדיש"". לאחר הופעתו ביפו בספטמבר אותה שנה נכתב שם כי פרידמן-לבוב ביצע את השירים האמנותיים ב"בהירות ההברה ומתיקות הקול... קולו [...] מתאים ביחוד לצלילים עדינים ולשירה לירית, שירה לאור הירח, וכאן מצא מין את מינו. אבל כישרונו הבמתי של פרידמן-לבוב בא לידי בטוי בשירים עממיים בעיקר. פרידמן-לבוב הוא גם משחק [=שחקן], הוא גם קונדס גדול, והשירה העממית מקבלת על ידו צורה פלסטית". החזן והמורה לזמרה הירושלמי הוותיק שלמה זלמן ריבלין העיר על זמרתו של פרידמן-לבוב כי "קולו של זה, טֶינור שני לירי ודק, הוא טבעי, עדין ומלוטש מבטא קל, ברור ומלבב, רוח המלה מתרכזת על קצה השפתים, מושכת הלב עד גמירתה. קולו איננו מקושר לעומק הנשימה כלל וכלל ובשביל זה [=ומשום כך] אין די חומר בקולו והוא רפה מאד ואיננו יכול להוציא לפועל את "רגש האבירות" שבזמרה, הוא נזהר מאד שלא להניח שום טון כדי שלא לאבד את היופי והרצינות". ב-1924 נכתב ב"דואר היום":

פרידמן-לבוב הוא אמן הזמרה העממית, הזמרה הלבבית. הוא נסה את כֹחו במקצועות שונים, הוא תפס בחו"ל מקום חשוב גם באופירה, אבל בזמרה העממית הריהו השליט. אין כמוהו יודע להרעיד את נימי הלב... ובכדי להעשות "הפרשן" של השירה העממית שלנו עמדו לו למר פרידמן-לבוב שתי סגולות מיוחדות: מתיקות קולו וארשת הפנים. קולו של פרידמן-לבוב מצטיין ברוך שאינו מצוי. אין קול זה מרקיע שחקים ואינו שובר ארזים, אבל הוא מתוק וצלול וחדור-רגש. ובנוגע לארשת-הפנים די לראותו נכנס לפני-ולפנים של זמרתו בכדי להוכח תיכף, שיש לנו כאן עסק עם אמן בחסד עליון. כשפרידמן-לבוב מזמר [את השיר] "בחדר" – אתה רואה את החדר ואת מלמד-הדרדקים; כשהוא משתפך לפנינו בצקון לחש של תפלת "הקדיש", הנך נִשא בעל-כרחך לסביבתו של ר' לוי יצחק, וכשהוא שר "יה אדיר" אתה רואה את התקוה בעין, אתה חי בה ומאמין בה.

בספטמבר 1922 נסע פרידמן-לבוב לחו"ל, עשה שנתיים בסיבובי הופעות במדינות אירופה ואמריקה וזכה לתשבחות כפרשן גדול של הזמרה העממית. בתקופה זו הועמד בראש התעמולה לקרנות הציוניות (קרן היסוד וקרן קיימת לישראל). מששב לארץ ישראל כעבור שנתיים, ביולי 1924, השתקע בחיפה. בסוף אותה שנה (דצמבר 1924) היה ממייסדי בית הספר למוזיקה (לימים המכון למוזיקה) בחיפה, יחד עם המנהלת גיטה דוניה-ויצמן, המורה לפסנתר רחל קרוגליאקוב והמורֶה לכינור א' קליין. פרידמן-לבוב פעל במכון במשך שלושים שנה, שבהן שימש כמורה וכסגן המנהלת. פרט להוראת זמרה ופיתוח קול במכון למוזיקה, היה במשך עשרים וחמש שנה מורה לזמרה בבתי ספר יסודיים ותיכוניים רבים בחיפה, וניצח על מקהלות בתי הספר בעיר – בית ספר אליאנס, בית הספר הריאלי, בית הספר העממי א' מיסודו של זאב כרמי, ועל מקהלות עממיות בעיר – מקהלת מועדון "מכבי" בחיפה, מקהלת הפועלים בחיפה, קבוצת הזמר של חוג "הדסה" בחיפה ועוד.

לאורך קרוב לשלושה עשורים הופיע בזמרה במופעים מיוחדים, בקונצרטים סימפוניים ובאירועים שונים (בעיקר בחיפה ובקריות), בהם חגי ישראל ותפילות אזכרה, והנחה ערבי שירה בציבור עבריים בעיר, מהם רבים שנערכו במסגרת אירועי התרבות של "אוהל שם" ו"עונג שבת" (שכללו הרצאה ולאחריה שירה בציבור בניצוחו). הופיע בזמרה ברדיו. כמה מביצועיו, בהם ה"קדיש", הוקלטו על גבי תקליטים. כיהן כיו"ר אגודת האמנים והמורים למוזיקה בחיפה, והיה חבר חוג הפולקלור "יֶדע-עם" בחיפה.

פרידמן-לבוב היה גבר נמוך-קומה, שתואר כ"איש עממי לפי אופיו, מלא הומור וחדוַת חיים, שופע מרץ נעורים ואהבה לנגינה". בשנת 1928 נישא בשנית, לצפורה (פֶייגלֶה) בן-גוריון (גרין), אחות בחיפה, אלמנה ואם חד-הורית לשני נערים ואחותו הצעירה של דוד בן-גוריון. ביתם שברחוב ארלוזורוב 26 בחיפה היה מוקד של פעילות מוזיקלית ובית ועד לחוג שוחרי המוזיקה בעיר.

בשנת הלימודים תש"י פרש לגמלאות מהוראה בבתי ספר, בתום 25 שנות הוראה, אך המשיך לפעול כמורה לזמרה, כחבר הנהלת המכון למוזיקה, כזמר וכיו"ר אגודת האמנים והמורים למוזיקה בחיפה. מאביב 1950 עד ינואר 1951 שהה עם אשתו בצרפת ובאנגליה, שם ערך קונצרטים במחנות העלייה ובארגונים ציוניים, בעוד אשתו הייתה פעילה במועצות הפועלות.

בפברואר 1954, במלאת לו 70, קבע ארגון אמהות עובדות מלגה על שמו, והמכון למוזיקה התכונן לבנות אולם קונצרטים שייקרא על שמו; האולם, שתוכנן עוד בראשית שנות ה-50, נחנך בסוף שנת 1966. בשנת 1954 חלה במחלת לב, וכעבור מספר חודשים, בפברואר 1955, נפטר בביתו שבחיפה, יום לפני מלאת לו 71. הותיר את אשתו, בתו ונכדיו. לאחר מותו פעל במוזיאון וספריית אמלי למוזיקה בחיפה שמיסודו של משה גורלי ארכיון המוזיקה היהודית ע"ש אריה פרידמן-לבוב.

בתו היחידה, רות הילמן (1917–2010), מאשתו הראשונה, שרה, הייתה פסנתרנית ומורה למוזיקה, בוגרת האקדמיה למוזיקה בווינה, מייסדת ומנהלת הקונסרבטוריון העירוני באר שבע. הייתה נשואה לישראל הילמן, תעשיין ומנהל (בנו של התעשיין הלל הילמן).

אשתו השנייה, צפורה בן-גוריון, נולדה ב-1890 בפלונסק שבפולין הרוסית, בתם הצעירה של שיינדל ואביגדור גרין. נסעה ללמוד גננות בפֶּסטָלוֹצי-פּרֶבֶּל האוסבברלין, ושם הכירה את ד"ר משה קוריטני, סטודנט לרפואה, שהיה לכירורג. השניים נישאו ושבו לרוסיה, שם כיהן קוריטני כמנהל בית חולים ממשלתי ביליזבטגרד. בשנת 1922 נרצח בעלה, וב-1923 עלתה ארצה. תחילה עבדה כאחות בבית החולים הראשון של קופת חולים שבצריף על החולות בתל אביב. כעבור שנה עברה לעטרות שליד ירושלים למרפאת שדה לפועלים שהקימו את שדה התעופה קלנדיה עבור ממשלת המנדט. לאחר שהסתיימה העבודה, אמורה הייתה להישלח לכפר גלעדי, אולם בישיבה של מרכז קופת חולים בחיפה הוטל עליה לפתוח מרפאה בהדר הכרמל כאחות ראשית. ב-1946 פרשה מתפקידיה כאחות ראשית ומרכזת האחיות בחיפה, והקדישה את זמנה לעבודה ציבורית בארגון אמהות עובדות, ובפרט בבית הילדים "אומנה" שבנווה שאנן. נפטרה בשנת 1965, בגיל 75.

בנה הבכור של אשתו, אריה בן-גוריון, היה ממייסדי קיבוץ בית השיטה, פעיל חינוך ותרבות, מקים ארכיון החגים הבין-קיבוצי. בנה הצעיר, עמנואל בן-גוריון, היה כתב לענייני מדע בעיתוני הארץ ומחבר ספרים פופולריים בנושא תעופה.

• כרמי, 'אריה פרידמן-לבוב', בתוך: ברוך קרוא, בהשתתפות ועדת ספר וויטבסק: משה דה שליט, אריה אלינסון' ישראל ריפין (עורכים), וויטבסק, תל אביב: ארגון עולי וויטבסק והסביבה בישראל, תשי"ז, עמודות 175–176 (ספר יזכור לקהילת ויטבסק, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 100)
• דוד תדהר (עורך), "אריה פרידמן-לבוב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 750
• א. צבי, המזמר פרידמן-לבוב, דואר היום, 27 במאי 1921 (ביקורת)
• X., הד-יפו: הנשף הנגינתי הגדול, דואר היום, טור 2, 13 בספטמבר 1921 (ביקורת)
• י. קר–ל, מעל במת החזיון, דואר היום, טורים 1–3, 28 באוקטובר 1921 (ביקורת)
• ש. זלמן ריבלין, על המזמרים פרידמן לבוב והר-מלח, דואר היום, 2 בדצמבר 1921
• חיפה: א. פרידמן-לבוב בן ששים, דבר, טור 2, 18 בפברואר 1944
• L., לשובו של פרידמן לבוב, דואר היום, 29 ביולי 1924
• בן ציון ידידיה, ברֹן יחד כל העם: (לכבודו של הזמר העממי מר פרידמן לבוב), דואר היום, 14 באוגוסט 1924
• א. אורן (סוסנובסקי), מן ההוי החיפאי: פורטרטים: פרידמן-לבוב, דואר היום, 1 בנובמבר 1934
• ח. פ., אחד הראשונים (ליובל הששים של הזמר א. פרידמן-לבוב), דבר, 9 בפברואר 1944
• חיפה: א. פרידמן-לבוב בן ששים, דבר, טור 2, 18 בפברואר 1944
• ב. רון, הערות של מאזין: זמרים חלוצים – פרידמן-לבוב והר-מלח, דבר, 12 בדצמבר 1947
• חיפה: ליובלו של אמן, דבר, 26 בדצמבר 1949
• ב. רון, הערות של מאזין: אריה פרידמן-לבוב (25 שנה לפעולתו המוסיקאלית בארץ), דבר, 27 בינואר 1950
• א. פרידמן-לבוב – בן 70, הצופה, 10 בפברואר 1954
• משה גורלי, יובלו של זמר: א. פרידמן-לבוב בן שבעים, דבר, 12 בפברואר 1954
• חיפה: שבעים לא. פרידמן-לבוב, דבר, 14 בפברואר 1954
• חיפה: 70 שנה לא. פרידמן-לבוב, על המשמר, 14 בפברואר 1954
• אריה פרידמן-לבוב, דבר, 7 בפברואר 1955 (נקרולוג והספד מאת מנשה רבינא)
• א. פרידמן-לבוב ז"ל, הצופה, 7 בפברואר 1955

• אזכרה לאריה פרידמן-לבוב, דבר, 31 בינואר 1956 (ותיקון: תקון טעות, דבר, טור 1, 1 בפברואר 1956)