Abraham Gepner

אברהם גפנר (בפולנית: Abraham Gepner‏ 1873 או 1872 - 3 במאי 1943) היה איש עסקים ופוליטיקאי פולני יהודי, מראשי קהילת ורשה בשנותיה האחרונות, מעוטר פעמיים על ידי ממשלת פולין בצלב ההצטיינות (זהב). מראשי הקהילה בגטו ורשה, תמך בתנועות המחתרתיות ועזר בהזנת הילדים בגטו. נרצח על ידי הנאצים.

ראשית חייו

נולד בוורשה למשפחה דלת אמצעים. בגיל 12 התייתם מאביו ונאלץ לעבוד לפרנסת אמו ואחיו. גפנר הועסק כנער שליח בבית מסחר L. Prywes למוצרי מתכת, מחלוצי הענף, ובמקביל השלים את התחנכותו בשיעורי ערב. גפנר התקדם בעבודתו וקודם עד לתפקיד מנהל בכיר בבית המסחר.

בית מסחר א. גפנר

גפנר עזב את בית המסחר והקים חברה למסחר משלו, שהתמחתה במוצרי מתכת לא ברזלית וסגסוגות. גפנר התגלה כאיש עסקים לא רגיל, בעל ידע מקצועי רחב, חזון, עם חוש טוב לעסקים וליחסי אנוש.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוחרמו כל חומרי הגלם, אמצעי הייצור והתוצרים המוגמרים שהיו ברשותו על ידי הצבא הרוסי, ובכך למעשה הקיץ הקץ על החברה. עם הכיבוש הגרמני של ורשה, הוצע לגפנר לעמוד בראש הגוף המנהלי שהקימו הגרמנים לצורך עיקול מתכות שהיו ברשות פולנים לטובת המאמץ המלחמתי הגרמני. על אף הפוטנציאל העסקי הברור של ההצעה הנדיבה, והסיכון הרב שבדחייתה, סירב גפנר בכל תוקף ובאומץ רב לקבל על עצמו תפקיד זה, מתוך ראיית הכיבוש הגרמני בכלל והתפקיד בפרט כבלתי מוסריים. גפנר אכן שילם מחיר כבד והיה מטרה להתנכלויות של השלטונות הגרמניים בכל תקופת הכיבוש.

בין המלחמות

עם עצמאות פולין ב-1918, החל גפנר לקומם את הריסות החברה. הצלחתו העסקית של גפנר הפכה את החברה ליצרן המתכות המוביל בפולין עם מוניטין בין לאומיים. בשנת 1938 הוציאה החברה מדריך אנציקלופדי בשם "מתכות לא ברזליות וסגסוגות" שהופץ בחינם ליצרנים, סוחרים ובעלי מלאכה בתחום. היה זה מדריך ברמה גבוהה וראשון מסוגו.

החל מ-1916 מילא תפקידים בכירים באיגוד הסוחרים היהודים בפולין, ובשנת 1935, לאחר פטירתו של וצלב וישליצקיהתמנה ליושב-ראש האיגוד במקומו, תפקיד בו כיהן עד לכיבוש פולין ב-1939. גפנר היה גם חבר מועצת עיריית ורשה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה יצא מאוריצי מייזל, ראש מוסדות הקהילה היהודית, לברית המועצות והקשר עמו נותק. מוסדות הקהילה שהיו אחראים על תפעול בתי החולים, בתי היתומים, בית הקברות היהודי בעיר ועוד חדלו למעשה לתפקד. מספר קבוצות פוליטיות וארגוני הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים הקימו במהירות גוף שימלא את החלל הריק שנוצר, ולראשותו מונה גפנר. ישיבות המועצה שנערכו במהלך הימים הראשונים של המלחמה נערכו במשרדיו. הגוף שהוקם ניסה לתת מענה לטיפול בהרוגים, הפצועים וההרס הרב שגרמו הפצצות הגרמנים על העיר.

לאחר כיבוש ורשה, ב-4 בנובמבר 1939, נעצר גפנר על ידי הגסטפו, יחד עם שמואל זיגלבוים ונכבדי קהילה אחרים, כבן ערובה להבטחת שיתוף הפעולה של הקהילה היהודית עם הכיבוש הגרמני. מיד לאחר שחרור בני הערובה התארגנה המועצה מחדש ובראשה הועמד אדם צ'רניקוב. גפנר שימש כאחד מחברי ההנהלה.

מיד לאחר כניסתם לוורשה החרימו הגרמנים את כל נכסיו של גפנר - מבנים, מכונות ומלאי המתכות, ובכך הביאו את הקץ על החברה שבבעלותו. הייתה זו הפעם השנייה בה ראה את מפעל חייו נחרב.

גפנר נעצר בשנית, יחד עם שאר חברי מועצת היהודים, מיד עם הקמת הגטו, כבני ערובה לקיום הצו שעל היהודים לעבור תוך 3 ימים לאזור שיהפוך לגטו. לאחר הקמת הגטו שוחררו חברי המועצה ומונו על ידי הגרמנים לשמש כיודנרט. גפנר מונה לעמוד בראש האגף הלוגיסטי של היודנרט, שהופקד על אספקת מזון, תרופות, בגדים, פחם ומצרכים חיוניים אחרים לגטו, תחום הפעולה והאחריות הרגיש ביותר בתנאי הגטו והקריטי ביותר לקיומו. באחריותו היה הטיפול באספקה לגטו, מרכישת המצרכים, עיבודם במידת הצורך ועד לחלוקתם לתושבי הגטו.

מראשית כהונתו נתקל גפנר בבעיות בלתי פתירות בעליל: מאיוש סגל הגוף שבראשו עמד באנשים מקצועיים וישרים, בעלי ניסיון במנהל קהילתי, דרך התמודדות עם אובדן תדיר של אנשים אלו. מחסור עז בכל משאב חיוני, התמודדות עם מחירי המצרכים שנקבעו בצורה מלאכותית על ידי שלטונות הכיבוש הגרמנים - לעיתים תומחרו מצרכים פי 20 ממחירם בגרמניה, ההתנכלות של השלטונות הגרמנים ודרכם להסית כנגד היהודים את הפולנים ולהסית יהודים אלה כנגד אלה (שירות הסדר היהודי היה מהאמצעים המפורסמים לכך שנקטו הגרמנים) לשם ערעור היחסים הפנימיים בתוך הקהילה. גפנר גייס מאות אנשי הגטו והגוף שבראשו עמד, למעט מקרים בודדים של חוסר אתיקה פעל במקצועיות גבוהה. הצלחתו של הגוף בניהולו איפשרה את המשך החיים בגטו. אחד מעובדיו של גפנר תיאר את תפקודו במהלך המלחמה:

"ההרעבה השיטתית של הגטו על ידי הגרמנים התפתחה במהירות... גפנר נלחם על האספקה מהרשויות הגרמניות, משתמש בכל תמרון חוקי על מנת להשיג עגלה עם ירקות... עושה כל דבר אפשרי להקל על סבלה של האוכלוסיה. הוא נלחם ברעב, שהלך וגבר, ושהכה ללא רחם ביותר ויותר אנשים. כוונות הכובשים הגרמנים היו ברורות: להרעיב, על מנת להחליש את הגטו. גפנר ידע זאת היטב. אך הוא ניסה לשאת זאת, באמצעות המוניטין שלו, האופטימיות שלו, חוש ההומור המולד (וכעת המאולץ) שלו. הוא ניסה להעניק לאנשים כוח אל מול המאבק האבוד. מבחוץ תמיד נראה מחייך, מעודד ורגוע, אך אלו מאיתנו שהכירו אותו יכלו להבחין בעצבות ובשיברון הלב שהסתתרו עמוק. הוא לא פחד מגורלו: הוא נחרד מהגורל שנגזר על יהדות פולין. הוא הרגיש שהסוף מתקרב..."

— Jan Galewicz, לזכרו של אברהם גפנר, הוצאת מכון ליטרצקי, פריז 1966 עמ' 6-7

על אף שהבין היטב מה כוונת הגרמנים, השקיע את כל שיכל על מנת להציל את יהודי הגטו, לא פעם תוך סיכון אישי עצום ותוך ניצול הונו האישי על מנת להגדיל את אספקת המזון, לא פעם ללא ידיעת היודנרט. דאגתו העיקרית הייתה נתונה לילדים וליתומים. באוגוסט 1942, לאחר שילדי כל בתי היתומים שבגטו נשלחו למותם בטרבלינקה, יסד גפנר בית יתומים אליו אסף ילדים נטושים ששוטטו ברחובות הגטו.

גפנר סירב לשתף פעולה עם הסלקציות ולהכין רשימות שיפטרו את אנשיו מהן. כך הלך והצטמצם הסגל שעמד לרשותו, ובחודשים האחרונים לקיום הגטו פעל גפנר בגפו.

בשלב מוקדם למדי יצר קשר עם המחתרת הפוליטית היהודית בוורשה, תמך בתנועות החלוציות ועקב אחרי פעילותן. הוא צידד בתנועות הנוער, תמך כספית ובאספקה בהן, בארגון היהודי הלוחם ובהכנות למרד. גפנר אף הציע לאנשי "החלוץ" סיוע כספי להקמת תחנת רדיו חשאית שנועדה לשדר לעולם מידע באשר למתרחש בגטו.

מותו

מתוקף קשריו הנרחבים, כבר עם תחילת המלחמה קיבל גפנר הצעות רבות למלט את נפשו אך לכולן סירב. הוא ראה בבריחה בגידה באחריותו לקהילה, אך ילדיו ונכדיו מולטו בעוד מועד והוא נשאר בורשה עם אשתו בלבד. הוא אמר: "מקומי עם בני עמי. עמם חייתי ועם אחי אמות".

עם פרוץ המרד לא רצה גפנר לרדת לבונקר אלא רצה להילחם ולעזור עד כמה שיכל למרד. ישראל גוטמן מעיד על השיחה עמו ביומנו:

"הייתי קרוב לכעוס, אך אשר שמעתי את שם האיש המסרב לרדת, השתתקתי מיד. אברהם גפנר ואשתו נשארו למעלה. החלטנו – אני וטשנר – ללכת ולשכנע אותם... עלינו למעלה... אנו פוסעים חרישית, לוחשים בקולות חנוקים ונסמכים איש על רעהו. לאור נר מהבהב בחדר גדול וריק יושבים שני הזקנים בכורסאות. שניהם עטופים במעילים. כל הנימוקים החזקים וההחלטה הפנימית שלא להירתע אפילו מכפייה, נמוגים לעומת דמות האדם ההדור והזקן, בן שבעים ואחת, הנוקב אותנו בעיניים חודרות.
“אתם”, השיב על ברכתנו. “מה רצונכם?”
“מעולם לא הסתתרתי”, משיב הזקן לשידולים. “ועתה, לעת זקנה, אסתיר את ראשי השב?”

— ישראל גוטמן, מרד הנצורים - מרדכי אנילביץ' וההתקוממות בגטו ורשה, הוצאת יד ושם בשיתוף מורשת-בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ

לאחר הפצרות ירד בלי רצון עם אשתו לבונקר אספקה שבבית ברחוב פראנצ'ישקאנסקה 30, שבו התקבצו עובדי הארגון. ב-3 במאי 1943 הוציאו הגרמנים את גפנר עם רבים אחרים מהבונקר ורצחו אותו ואת משפחתו.

פילוסופיית החיים של גפנר הושתתה בעיקרה על סיוע הדדי ואמון. בכסף ראה גפנר אמצעי בלבד. נאמן לפילוסופיה זו, חי חיי צניעות, עבד לצד עובדיו כאחד מהם. גפנר קבע לעצמו נוהג של מתן 'מעשר' שנתי מכול עסקיו לצורכי צדקה וסעד. על פי עדויות, בסיום ימי עבודתו חיכה לו תור של אנשים שהגיעו אליו עם בעיות או בקשות לסיוע פיננסי, בקשות שתמיד זכו להתייחסות.

גפנר היה פטריוט פולני נלהב, ובנדבנותו תמך רבות גם במוסדות לא סקטוריאליים כבית החינוך לעיוורים בלסקי , מפעלי חינוך מקצועיים, בתי-יתומים ורבים אחרים. הוא ניסה לשלב את היהודים בחיי המדינה - משימה לא פשוטה על רקע התקופה. עם זאת, בזמן החרם הכלכלי האנטי-יהודי שהכריזו הלאומנים הפולנים ב-1912 התקרב לקהילה היהודית ופנה גם לפעילות בקרב היהודים. על הישגיו העסקיים ונדבנותו זכה פעמיים בעיטור ההצטיינות. אלנברג הרטגלס כתב עליו: "מר אברהם גפנר, נשיא התאחדות הסוחרים ואישיות מפורסמת בקרב יהודי פולין... התבלט ביושרו, בלב יהודי חם ובגישתו החפה מגינונים לענייני הציבור"

בגטו, היה המוטו של גפנר "ילדינו יחיו". עמנואל רינגלבלום כינה אותו "ידיד האמת של הילדים". ישראל גוטמן כתב עליו כי "אני נזכר כי זקן זה עמד בין פרנסי עיריית ורשה, כמדומני יהודי יחידי, שעה שראש העיר מסר שהנאצים שכבשו זה עתה את הבירה, תובעים בני ערובה. כולם שתקו, ורק הסוחר היהודי הזקן, שהיו לו סיבות רבות לחשוש מפני הכובשים, קם והכריז: “אני מתנדב להיות בן ערובה”. בבחרותו התחיל כנער שליח בחברה מסחרית גדולה בוורשה.
לימים ביצר את מעמדו כתעשיין וסוחר מצליח וגם צבר הון רב. בערוב ימיו פנה לעסקי ציבור. מעודו לא היה ציוני, אך תמיד נשא את יהדותו בזקיפות קומה. בגטו השכיל לראות ולהבין שכל חייו, השזורים הצלחות וכיבושים, יסודם בטעות. לא נשבר, לא ברח, אף-כי רבות היו האפשרויות המזומנות לו, ובעוז רוחו בירך את עיקשותם של הצעירים ומרדנותם. שמו היה ערובה לטוהר כפיים והוכחה שגם בגטו לא חדלה דמות של עסקן ציבור מסור וחסר פניות."

מצבת זיכרון לגפנר ואשתו סטפניה הוצבה בבית הקברות היהודי בוורשה.