Zvi Rosenblatt

צבי רוזנבלט (26 בספטמבר 1911 - 26 ביולי 1984) היה חשוד ברצח ארלוזורוב שהועמד לדין באשמת הרצח יחד עם אברהם סטבסקי וזוכה יחד עמו.

ד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, נרצח בירייה בחוף תל אביב ב-16 ביוני 1933. ברצח נטלו חלק שני צעירים, ולפי החשד היה רוזנבלט אחד מהם והאדם שירה בארלוזורוב. החשד התעורר לאחר הודעתה במשטרה של רבקה פייגין, צעירה פעילת בית"ר, שהייתה מקורבת ל"ברית הבריונים", תנועה קטנה שהייתה מסונפת לתנועה הרוויזיוניסטית, שנחשדה בהסתה ובאחריות לרצח.

לאחר חקירה מוקדמת שנוהלה על ידי השופט ראלף בודילי וזיהוי מהוסס במידת מה של רוזנבלט כמבצע הרצח בידי אלמנתו של חיים ארלוזורוב, סימה, שהייתה עדה לרצח, הובא רוזנבלט למשפט בבית המשפט המנדטורי, יחד עם אברהם סטבסקי, שנחשד כמעורב השני ברצח. רוזנבלט זוכה בפסק דין לאקוני, על פי דיני הראיות שנהגו בארץ ישראל, בהיעדר ראיה מהותית נוספת פרט לעדותה של סימה ארלוזורוב. חרף הזיכוי, המשיכה פרשת רצח ארלוזורוב להסעיר את הציבור בישראל שנים רבות לאחר הרצח. אנשי תנועת העבודה המשיכו להאשים את הרוויזיוניסטים ברצח פוליטי, ולעומתם האשימו אנשי המחנה הרוויזיוניסטי את אנשי תנועת העבודה בעלילת דם.

רוזנבלט נפטר חמישים שנה לאחר המשפט. במהלך שנותיו אלו עסק בפעילויות ציבוריות שונות.

צבי רוזנבלט נולד בשנת 1911 בעיר צ'רנוביץ שברומניה (כיום באוקראינה). בנעוריו הצטרף לתנועת בית"ר והיה פעיל בה. היה חבר המפקדה המקומית של בית"ר ועמד בראש קבוצה שנקראה "צרור אב"א אחימאיר". בינואר 1933 הפליג באוניית בקר לארץ ישראל ונכנס אליה ב-23 בינואר 1933. בארץ הצטרף לפלוגת בית"ר בכפר סבא. בעלותו לארץ היה בן 22 שנים, נמוך קומה וצנום, פעיל נלהב בתנועתו.

בטרם מלאו חמישה חודשים לעלייתו היה רוזנבלט לחשוד מרכזי ברצח ארלוזורוב, אחד משני חשודים, וכאיש שביצע את הירי הקטלני.

ערך מורחב – רצח ארלוזורוב

הרצח

ב-16 ביוני 1933 נרצח בחוף ימה של תל אביב ד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משרד החוץ של המדינה שבדרך. לרצח ארלוזורוב הייתה השפעה גדולה על תולדות היישוב והדיו לא נמוגו במשך עשרות השנים שחלפו מאז. בליל שבת, בשעת ערב, יצאו חיים ארלוזורוב ואשתו סימה לטיול רגלי לאורך חוף הים לכיוון הירקון. בהתקרבם לשפך הירקון הבחינה סימה בשני גברים שהלכו בעקבותיהם, האחד גבוה והשני נמוך. בני הזוג יצאו מהחוף, נכנסו לשכונה קטנה ליד שפך הירקון ושוטטו בין בתיה. כשסברו כי נפטרו מן העוקבים, חזרו לחוף הים ופנו דרומה לכיוון מרכז העיר, ואז הבחינו שוב בעוקבים. בהתקרבם לבית הקברות המוסלמי (מקום שבו שוכן כיום מלון הילטון) פנו שני העוקבים לעבר ארלוזורוב ורעייתו. אחד מהם האיר בפנס את פני ארלוזורוב, וזה פנה אליהם ושאל "מדוע אתם מפריעים לנו?", וסימה הוסיפה "עזבו אותנו". הגבוה מבין השניים שאל בעברית "כמה השעה?" (ביטוי שאינו מקובל בשפה העברית, אך מקובל בשפות אירופה ובערבית). ארלוזורוב ענה "אין זה עסקך", ושוב שאל הגבוה "כמה השעה?" ובני הזוג החלו לפסוע לדרכם. ברגע זה שלף הנמוך אקדח וירה בארלוזורוב. שני המתנקשים הסתלקו בריצה ונעלמו.

ארלוזורוב הובל במכונית לבית החולים הדסה כשהוא פצוע בבטנו, וכעבור שלוש שעות נפטר מאיבוד דם.

הקרע ביישוב שקדם לרצח

הרצח קרה בתקופה של קרע פנימי עמוק ביישוב, בין תנועת העבודה ומפא"י לבין התנועה הרוויזיוניסטית, שנאבקו על הנהגת היישוב. ארלוזורוב אך שב לארץ ממסעו לגרמניה הנאצית שנועד לטפל בהעלאת יהודי גרמניה לארץ ישראל, ובארגון מנגנון בשם "העברה", להצלת רכוש יהודי גרמניה ולהבאתו לארץ ישראל. תוך כדי מסעו לגרמניה התנהל בארץ, נגדו ונגד תוכניותיו, מסע הכפשה בעיתון הרוויזיוניסטי "חזית העם", שהיה ביטאונו של האגף הקיצוני והרדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית, תוך שימוש בביטויים כגון "ברית סטלין-בן-גוריון-היטלר", "סכין בגב האומה", "הינוקא האדום", "ערל-זה-רב", "סנבלט" ו"הדיפלומט האדום" שבא למכור את כבוד העם היהודי "בעד בצע כסף להיטלר". השיא היה במשפט: "העם היהודי תמיד ידע להעריך כראוי את מוכרי כבוד עמם ותורתם, ידע גם כיום להשיב על הנבלה הזאת הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו".

עקב התנהלות עיתונאית זו נפל חשדן של הנהגת היישוב ושל משטרת המנדט על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית כמבצעי הרצח.

החשוד הראשון - אברהם סטבסקי

לאחר שנפל החשד על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית והחקירה התנהלה בכיוון זה, נעצר עד מהרה החשוד הראשון - אברהם סטבסקי. סטבסקי התגורר באותה עת בצריף יחד עם אב"א אחימאיר, שהקים ב-1930 את "ברית הבריונים", תנועה אנטי-סוציאליסטית ואנטי-בריטית, ועמד בראשה. חשדו של בעל הבית שהשכיר להם את הצריף התעורר כאשר שמע את תיאורם של הרוצחים כפי שהתפרסם על ידי הבולשת הבריטית במודעות בחוצות העיר. תיאורו של הגבוה מבין שני הרוצחים נראה לו תואם את דמותו של סטבסקי והוא הודיע על כך למשטרה, ואמנם, הלה נעצר ב-19 ביוני 1933. מפקד הבולשת הבריטית הארי רייס הראה לסימה ארלוזורוב את תמונתו של סטבסקי, כשהיא נמצאת בצרור תצלומים של אנשים נוספים והיא זיהתה את סטבסקי כגבוה מבין שני הרוצחים. אב"א אחימאיר נעצר ביחד אתו כחשוד בהסתה לרצח.

החשוד השני - צבי רוזנבלט

צבי רוזנבלט נעצר כחשוד ברצח ב-23 ביולי 1933. החשד כלפיו התעורר בעקבות הודעה במשטרה של צעירה בשם רבקה פייגין. ימים מספר לאחר מעצרו של סטבסקי פנתה פייגין לוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, יריבתה הראשית של התנועה הרוויזיוניסטית, ומסרה כי בפיה סודות על הרוצחים. היא הציגה עצמה כחברת בית"ר המקורבת ל"ברית הבריונים" ויוצאת פלוגת בית"ר בכפר סבא. לטענתה דבר הרצח קומם אותה והיא פנתה עורף לתנועתה. לדבריה, העורך הראשי של "חזית העם" גילה לה כי איש פלוגת בית"ר בכפר סבא, צבי רוזנבלט - או חבר אחר מ"ברית הבריונים", צבי שניידרמן, הוא שירה בארלוזורוב, וכי אברהם סטבסקי הוא האיש שהאיר בפנס. אנשי הוועדה שהקימה מפא"י לחקירת הרצח חקרו אותה והתברר שגרסתה מתבססת על פרטי פרטים, שמות מקומות ופגישות. למרות הסתייגות הוועדה מאישיותה של פייגין ומהרקע האישי שלה, שנראו לאנשי הוועדה, שאול אביגור ואליהו גולומב, כמצביעים על אישיות בלתי יציבה, הרי שפע הפרטים המדויקים שידעה למסור על אנשי הפלוגה ועל חברי "ברית הבריונים" הכריע את הכף והם נטו להאמין לה.

הם החליטו להביא את הדבר להכרעת הסמכות המוסרית העליונה של תנועת העבודה, ברל כצנלסון. הוא הגיע לקיבוץ אפיקים, שבו הוסתרה רבקה פייגין מחשש שאנשי בית"ר ינסו לפגוע בה, ושוחח עמה. לאור השיחה החליט ברל כצנלסון כי רבקה פייגין היא "אדם מבולבל", אך דבריה לעניין הרצח ראויים לאמון. חברי הוועדה בחרו להביא את גילויה של רבקה פייגין לידיעת השלטונות בדרך עקלקלה. הם שלחו מכתב אנונימי למשטרה שבו נאמר כי בעלה לשעבר של רבקה פייגין הוא המתנקש. הם יצאו מהנחה כי כאשר המשטרה תתחיל לחקור אותו, יגיעו דרכו לרבקה פייגין גרושתו. אנשי הוועדה נוכחו לראות כי קצין המשטרה יהודה ארזי, שהעניין התגלגל לידיו, לא הגיע בדרך זו אל רבקה פייגין. לכן, החליטו אנשי הוועדה להביא את העניין ישירות לעו"ד בכור-שלום שטרית, קצין התביעות של משטרת המנדט. שטרית פגש ברבקה פייגין בקבוצת כנרת ב-21 ביולי 1933, שמע ממנה את סיפוריה וגבה ממנה הודאה. יומיים לאחר אותה פגישה, ב-23 ביולי, פשטה המשטרה בכוח של עשרים שוטרים על פלוגת בית"ר בכפר סבא והחלה בחיפושים ובמעצרים. במקביל פשטה על בתיהם של פעילים בתנועה הרוויזיוניסטית ועצרה שלושים מהם. לאחר מיון שחררה עשרה מהם והשאירה במעצר את אלו המקורבים ל"ברית הבריונים". בין העצורים היו צבי רוזנבלט ומנהיג "ברית הבריונים", אב"א אחימאיר.

הזיהוי המהוסס

למחרת מעצרו הובא רוזנבלט למסדר זיהוי בפני סימה ארלוזורוב. היא זיהתה אותו כרוצח, אך הזיהוי לא היה החלטי, חד וחלק, כפי שהיה זיהויה את אברהם סטבסקי. עוד לפני מעצרו של רוזנבלט השתתפה סימה ארלוזורוב בשני מסדרי זיהוי, שנערכו בבית הסוהר המרכזי בירושלים ב-4 ביולי 1933. בראשון היססה מלזהות חשוד מסוים ולבסוף הצביעה על שלושה ממשתתפי הזיהוי ואמרה כי הם מזכירים לה את היורה, אבל איננה חושבת שמישהו מהם הוא הרוצח. ב-11 ביולי נערך מסדר הזיהוי השני. הוצגו בפניה שלושה עשר אנשים, שניים מתוכם נראו לה כדומים לרוצח אך אינם המתנקשים.

במסדר הזיהוי השלישי השתתף רוזנבלט. המסדר נערך ב-24 ביולי 1933. בפני סימה ארלוזורוב הוצגו ארבע קבוצות של אנשים. צבי רוזנבלט היה השלישי בקבוצה הראשונה. בקבוצה השנייה היה צבי שניידרמן, שעליו אמרה רבקה פייגין בעדותה במשטרה כי נמסר לה כי הוא או צבי רוזנבלט הוא אחד משני המתנקשים.

כשעמד מולה צבי רוזנבלט הגיבה כי אינו האיש. בסיימה לסקור את אנשי הקבוצה, ביקשה כי יראו לה שוב את השלישי, את רוזנבלט. היא סקרה אותו שוב ואמרה כי הוא דומה ליורה אבל אינה יכולה לומר כי היא מזהה אותו בוודאות ומבקשת לראותו בעוד כיומיים כשאינו מגולח למשעי, אלא בעל זיפי שיער כפי שהיה היורה.

בהמשך הוצגו בפניה עוד שלוש קבוצות והיא לא זיהתה איש מאנשיהן. צבי שניידרמן היה בקבוצה השנייה, וכשעמד למולה, סימה ארלוזורוב הצביעה עליו. לאחר מכן ביקשה כי יתנו לשניידרמן להחזיק חפץ בידיו, משום שבליל הרצח שמה לב לידיו. שניידרמן הרים תיק ניירות שהיה מונח שם, פעם בימינו ופעם בשמאלו ואז הודיעה כי הוא אינו האיש.

משיצאה הקבוצה הרביעית הוכנסה לחדר שוב הקבוצה הראשונה. סימה ארלוזורוב הצביעה הפעם על צבי רוזנבלט ואמרה שהוא היחיד בקבוצה זו הדומה במבנה גופו וארשת פניו ליורה, אך נראה לה כצעיר יותר מן היורה מפני שהוא חיוור ממנו ומגולח.

הקצין שטרית סיכם את המסדר בכותבו כי סימה ארלוזורוב זיהתה את רוזנבלט כיורה, אך במידה מסוימת של הסתייגות.

האליבי שהופרך

בעוד זיהויו של רוזנבלט במסדר הזיהוי לא היה החלטי, בחקירתו התברר שלא דיבר אמת כשאמר שאינו שייך ל"ברית הבריונים". גם האליבי שלו לשעת הרצח הופרך.

חקירתו של רוזנבלט החלה ב-24 ביולי 1933 וניהל אותה יהודה ארזי. רוזנבלט מסר אליבי שלפיו בעת הרצח השתתף במה שקרא "נשף ספרותי", שנערך בפלוגה, אך לא זכר פרטים ממנו, ובבירור שערכו החוקרים התברר שנשף כזה כלל לא היה. הפרכת האליבי הגבירה את ביטחונם של החוקרים כי רוזנבלט אכן נטל חלק ברצח, והחקירה הועברה לידיו של שטרית. בחקירתו על ידי שטרית הכחיש רוזנבלט כל קשר עם "ברית הבריונים" וטען כי אינו מכיר כלל איש מחבריה שנעצרו עמו ב-23 ביולי. הוא השתמש פעמים רבות בחקירתו בתשובה "לא זוכר". החוקרים סברו כי במעט שכנוע יוכלו להביאו לכלל הודאה, אם לא ברצח, לפחות בחברות ב"ברית הבריונים" ובסיוע לקשר לרצוח את ארלוזורוב. כדי לשכנעו זימנו אליו את רבקה פייגין. היא ביקרה בכלא, מסרה לו כי נשלחה לבקרו מטעם המפלגה הרוויזיוניסטית וניסתה לשדלו כי יודה ברצח ויציל את המפלגה. השידול עלה בתוהו והחוקרים החליטו להעמידו למשפט. הוא הובל למשרדו של הארי רייס, לפי בקשתה של סימה ארלוזורוב לראותו שוב כשהוא בלתי מגולח. הוא הובא לפגישה כשזיפי זקן מכסים את פניו, לאחר ימים אחדים בהם נאסר עליו להתגלח. בתום המפגש אמרה סימה ארלוזורוב לרייס שהפעם הכירה את רוזנבלט טוב יותר מאשר במסדר הזיהוי, וכי היא בטוחה לחלוטין כי הוא האיש שירה בבעלה. הצעד הסופי היה הבאתה לזהות את המקטורן שנמצא באוהלו של רוזנבלט בפלוגה. היא התבקשה לזהותו מבין עשרה מקטורנים הדומים לו בצבעם ובצורתם והצביעה על המקטורן של רוזנבלט כמקטורן שהיורה היה לבוש בו בליל הרצח. לכך הצטרף גם הזיהוי של הנעליים שנמצאו באוהלו של רוזנבלט כדומות לתבניות הגבס שיצקה המשטרה על העקבות בחול, שהתגלו בזירת הרצח. ההעמדה לדין הייתה עתה ודאית.

משפטם של סטבסקי ורוזנבלט החל ב-23 באפריל 1934 בבית המשפט לפשעים חמורים בירושלים. אב בית הדין היה השופט הבריטי אוון קורי, המשנה לזקן השופטים, ולצדו ישבו בדין השופט הבריטי אוליבר פלאנקט, ממלא מקום נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים; השופט היהודי ד"ר יוסף משה ולירו מבית המשפט המחוזי בירושלים, והשופט הערבי עלי חסנה מבית המשפט המחוזי בירושלים. התובע היה בכור-שלום שטרית, לימים שר המשטרה בממשלות ישראל הראשונות.

בראש צוות ההגנה עמד עורך דין הוראס סמואל, יהודי בריטי שהגיע לארץ ישראל בשנת 1918 כקצין בגדוד העברי. לצדו עמדו שלושה עורכי דין נוספים, יוסף קייזרמן, יצחק בנימיני וצבי אליהו כהן.

את סימה ארלוזורוב, שהייתה עדה במשפט, ליווה עורך הדין ברנרד ג'וזף, לימים דב יוסף, שר המשפטים במדינת ישראל.

ב-26 בינואר 1934, עוד לפני פתיחת המשפט, הטיל סמואל מה שכונה "פצצה משפטית" בהודיעו כי "נמצאו רוצחי ד"ר ארלוזורוב", כאשר נתגלו לפתע שני חשודים נוספים, וערבי בשם עבדול מג'יד מסר מרצונו הודאה במשטרה שארלוזורוב נרצח על ידיו ועל ידי חברו עיסא דרוויש, תוך כדי ניסיון לתקוף מינית את סימה ארלוזורוב. בהמשך התברר כי שני הערבים, שהיו חשודים במעשה רצח ביפו, נפגשו בכלא עם נאשמי רצח ארלוזורוב וכנראה למדו מהם על הפרשה. לאחר מכן חזרו בהם מההודאה, ושוב חזרו והודו, ולבסוף חזרו בהם כליל מעדותם וטענו שסטבסקי ורוזנבלט הבטיחו להם אלף לירות (סכום עתק באותם הימים) תמורת הודאתם.

העדות המרכזית במשפט הייתה של סימה ארלוזורוב, שהעידה במשפט כי זיהתה את סטבסקי ואת רוזנבלט כרוצחי בעלה. ב-8 ביוני 1934, שבוע לפני שמלאה שנה מליל הרצח, ניתן פסק הדין. היה זה פסק דין לקוני, שהוקרא על ידי השופט אוון קורי, לאמור:

בית המשפט מצא ברוב דעות, כי בתל אביב, בליל 16 – 17 ביוני 1933, בכוונה תחילה, הנאשם אברהם סטבסקי נטל חלק ברציחתו במזיד של ד"ר חיים ארלוזורוב כשעקב אחריו, המתין לו, עצר אותו וכיוון עליו אור מפנס חשמלי ובהתקרבו אליו ביצע עבירה בניגוד לסעיף 170 של קוד הענישה וחלק 3 מפסקאות b ו-e של הפקודה לתיקון החוק הפלילי 1927.

ביחס לנאשם צבי רוזנבלט, לא מצא בית המשפט ראיה מהותית נוספת, כנדרש בחלק 5 של הפקודה לתיקון חוק הראיות 1924, כעדות מסייעת לזיהויו על ידי הגב' ארלוזורוב. הנאשם צבי רוזנבלט לפיכך מזוכה מהעבירה שבה הואשם.

השופט יוסף משה ולירו, בדעת מיעוט, סבר שיש לזכות את הנאשמים, שכן הרצח אירע אגב ניסיון לתקיפה מינית.

לאחר התייחסות קצרה של בית המשפט לכך שלא מצא לנכון להפעיל את סמכותו לפסיקת פיצויים, קרא השופט קורי את גזר הדין:

על הנאשם אברהם סטבסקי נגזרת מיתה בהתאם לחוק.

בפסק הדין לא פירטו שלושת השופטים את הנימוקים להחלטתם. בהתבססם, בהחלטה לזכות את צבי רוזנבלט, על דיני הראיות שנהגו בארץ ישראל המנדטורית (אך לא בבריטניה עצמה), שלפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה אחד בלבד ללא עדות מסייעת, ניתן להסיק כי ביחס לאברהם סטבסקי אכן מצאו השופטים ראיות מסייעות. ניתן לשער כי ראיה כזו הייתה הפרכת האליבי של סטבסקי, וכן עדויות שלפיהן סטבסקי היה בליל הרצח בתל אביב.

לגבי החלטתם של השופטים כי לא הייתה עדות מסייעת לזיהויו של רוזנבלט על ידי סימה ארלוזורוב, אף כי גם לגביו, כמו לגבי סטבסקי, הופרכה טענת האליבי, ניתן לשער כי גם עצם הזיהוי לא נראה להם החלטי.

מיד עם זיכויו שוחרר רוזנבלט מן המעצר וקצין משטרה הסיע אותו במכוניתו למחנה פלוגת בית"ר בכפר סבא, שם נערכה לו קבלת פנים נרגשת. אברהם סטבסקי נשאר כלוא. בהמשך הגיש ערעור על הרשעתו, ובית המשפט העליון המנדטורי זיכה אותו ב-20 ביולי 1934 ופסק כי לא נמצאה עדות מסייעת לזיהויו על ידי סימה ארלוזורוב.

התנועה הרוויזיוניסטית חגגה את הזיכוי, אף כי היה זה זיכוי טכני בשל אותו סעיף בדיני הראיות ולא זיכוי מהותי הנובע מסתירת הממצא כי סטבסקי רצח את ארלוזורוב בכוונה תחילה. ביום השבת שלאחר הזיכוי ערכו סטבסקי ורוזנבלט עלייה מתוקשרת לתורה בבית הכנסת הגדול בתל אביב.

בשוך סערת המשפט שיקם רוזנבלט את חייו. בשנת 1937 נשא אישה, רינה לבית זלטקס ונולדו לו בן ובת ובמשך הזמן החל לעבוד כמנהל חשבונות בעיריית תל אביב. היה חבר הנהלת ההתאחדות לכדורגל, חבר המועצה הארצית של הצ"ח וכתב מאמרים בעיתון התנועה הרוויזיוניסטית "הירדן" ובמוספו "משמר הירדן".

יהודה ארזי, שהיה אחד מחוקרי פרשת הרצח, האמין בחפותם של הנאשמים. בשנותיו האחרונות עשה כמה ניסיונות להפגיש את רוזנבלט עם סימה ארלוזורוב, אך נפטר בטרם עלה בידו להפגישם. חמש שנים לאחר מותו זימן הגורל את רוזנבלט להיפגש עמה. היה זה בסוף חודש מאי 1964, כאשר רוזנבלט וסימה ארלוזורוב נקלעו למסיבת חתונה במלון "רמת אביב" בתל אביב, שיהודה ארזי היה אחד מבעליו. רוזנבלט היה מוזמן מטעם הורי הכלה, וסימה ארלוזורוב הוזמנה מטעם הורי החתן. השניים החליפו מבטים אך לא פתחו בשיחה.

בחודש אוקטובר 1964, שלושים שנה לאחר הרצח והמשפט, פרסם שאול אביגור, מראשי "ההגנה" וראש המוסד לעלייה ב', מאמר, שבו דבק בעמדה כי הרוצחים היו סטבסקי ורוזנבלט. במאמר כתב אביגור כי לאחר רצח ארלוזורוב הוקמה ועדה של בכירים מתנועת העבודה ובהם הוא עצמו, אליהו גולומב ודב הוז (שלושה מ"ארבעת הגיסים"), לחקירת הרצח. בחקירתם הגיעו למסקנה כי הרוצחים הם סטבסקי ורוזנבלט. אביגור כתב כי יהודה ארזי חלק על כך והוסיף: "אני וחברי היינו משוכנעים – ואני משוכנע גם היום – שיהודה ארזי טעה טעויות חמורות בשיקוליו. מכל מקום לפי מיטב ידיעותי, לא נתגלו עד היום שום עובדות בדוקות שישנו את דעתי".

על דברים אלה הגיש נגדו רוזנבלט תביעת דיבה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבה תבע פיצויים בסך 150,000 לירות. התביעה הוגשה באמצעות עורך הדין שמואל תמיר, בעברו חבר אצ"ל ותנועת החרות, ולימים שר המשפטים. בין הנתבעים נכללו ארבעה אנשים וגופים אחרים הקשורים לעריכתו ולהדפסתו של "מולד". עורכי דינם של הנתבעים היו יעקב סלומון ונפתלי ליפשיץ, מבכירי עורכי הדין בישראל באותה עת.

המשפט התנהל בפני השופט יוסף לם. שנה וחצי לאחר הגשת התביעה, ב-14 באפריל 1966, בישיבה שנקבעה לקדם-משפט (ישיבה פרוצדורלית מקדמית לקביעת נוהלי הדיון), הפתיע השופט לם את הצדדים והפך את הישיבה לישיבה מסכמת שבה הסתיים המשפט. השופט החליט שלא לדון לגופו של עניין ולשמוע ראיות, ופסק כי מטעמים ציבוריים אין לנהל דיון בפרשה בחלוף עשרות שנים מאז המקרה וכי יש להשאיר את העניין לפסק דינה של ההיסטוריה. השופט לם אמר:

הענין הנידון קשור בפרק כאוב ביותר שקדם להקמת מדינת ישראל ואשר פילג את העם במשך דור שלם. אין בית המשפט עוסק בהיסטוריה, אולם לא אהיה כן עם עצמי אם אגיד שלא רק לבית המשפט אסור אלא גם לבני אדם החושבים עצמם כבעלי דעה מספקת לקבוע עובדות בהיסטוריה היהודית אסור לפני עבור עוד עשרות בשנים לחזור אל הענין אשר הרעיש את העולם היהודי ב-1933 ושנים לאחר מכן [...] הריני סבור אדם אשר חוזר ואומר דברים הפוגעים באנשים אשר היו מעורבים במתרחש אחרי רצח ד"ר חיים ארלוזורוב ומביע דעה בפרהסיה הפוגעת בכבודם. ואין זה חשוב אם הדבר נאמר כחשד או כקביעת עובדה מוחלטת האומרת על אדם שהוא רוצח [...] במקרה הנדון אין כל אפשרות לאדם הנתבע להוכיח את נכונותו, כי אין כל הצדקה ב-1964 לחזור אל הענין ולהמציא את הדבר לידיעת הציבור מחדש. על כן ההגנה שהוגשה על ידי שאול אביגור ואחרים אין בה כדי לסתור את התביעה ועם ההודאה על אחריות למאמר נעברת העוולה האזרחית והנתבעים חייבים לתת את הדין על עבירה זו. וכדי להסיר כל ספק עלי להגיד כי לא בית המשפט ולא כל מוסד אחר וגם לא ועדה יכולים היום לקבל על עצמם את האחריות לברר את המאורעות אשר היו ב-1933 ועל כולנו להחזיר את הענין להיסטוריה אשר תכתב בעוד עשרות בשנים.

בטרם קבע את גובה הפיצויים שישולמו לרוזנבלט, אמר השופט:

אכן לא שמעתי הוכחות אבל סבורני שלצורך קביעת הפיצוי עלי להניח שרוזנבלט לא עשה דבר או חצי דבר אשר הביא לרצח חיים ארלוזורוב בזמנו ולשם כך עלי לראות אותו כחף מפשע.

השופט פסק שהנתבעים ישלמו לרוזנבלט פיצויים בסך 2,000 לירות (סכום זעיר יחסית לסכום התביעה) בתוספת הוצאות משפט בסך 1,000 לירות.

בשנת 1970 פורסמו ב"ג'רוזלם פוסט" קטעים מספרו של אדווין סמואל (1898–1978), בנו של הנציב העליון הראשון הרברט סמואל, שבין היתר יוחסה בהם ההאשמה ברצח לסטבסקי, רוזנבלט ואחימאיר. עו"ד תמיר הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים קובלנה פרטית בשמו של רוזנבלט נגד כותב הספר ונגד עורך העיתון, באשמת הוצאת דיבה. בתום העדויות בתיק ביקשו הנאשמים "לא להשיב על ההאשמה" (טענה משפטית שלפיה טוען נאשם כי עובדות האישום לא הוכחו אפילו לכאורה). בית המשפט דחה את הטענה וחייב את הנאשמים להשיב על ההאשמה והנאשמים קיבלו, בתום ההליך שנמשך שלוש שנים, את הצעת בית המשפט לפשרה, שכללה פרסום התנצלות בעיתונים "הארץ" ו"ג'רוזלם פוסט" ותשלום פיצוי בסך 10,000 לירות בצירוף הוצאות משפט. משפט זה לא עורר הד ציבורי רב.

שאלת רצח ארלוזורוב הוסיפה להיות סלע מחלוקת פוליטי עוד שנים רבות. בשנת 1982 ראה אור ספרו של שבתי טבת "רצח ארלוזורוב". בספרו לא ניקה טבת את סטבסקי ורוזנבלט מחשד, והטיל את האשמה ליצירת האווירה ששררה באותה עת ביישוב על ברית הבריונים ועיתונה "חזית העם".

בעקבות זאת החליט ראש הממשלה, מנחם בגין, הראשון מאנשי התנועה הרוויזיוניסטית שכיהן כראש ממשלה בישראל, להקים את "ועדת בכור" כדי לחקור את הפרשה, וזאת אף על פי שעבר כמעט יובל שנים מאז הרצח, וכאשר רוב המעורבים כבר לא היו בחיים. הוועדה קבעה כי סטבסקי ורוזנבלט לא רצחו את ארלוזורוב, וכי אין היא יכולה לקבוע מי רצח אותו והאם היה זה רצח פוליטי.

צבי רוזנבלט, ששינה את שמו לצבי בן יעקב, על שם אביו, נפטר בשנת 1984. לאחר פטירתו קראה עיריית תל אביב על שמו רחוב הנמצא בלב יפו ונושק לשדרות ירושלים.

• שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, הוצאת שוקן, תל אביב, 1982.
• אבא אחימאיר, המשפט, בהוצאת הוועד להנצחת כתביו, 1968.
• דוד תדהר, בשירות המולדת, הוצאת ידידים 1961, עמ' 377 - 427.
• משפט רצח ארלוזורוב נאום הקטגור והסנגור והמסמכים, הוצא לאור מטעם ועדת הסנגוריה 1934, הדפסה חוזרת, 1982.
• יוסף נדבה, הנאשם השני - מאבקו של צבי רוזנבלט לגילוי האמת, הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1986.

• דוד תדהר (עורך), "צבי רוזנבלט", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יט (1971), עמ' 3282