Zoharah Levyatov

זהרה לביָטוב (20 באוקטובר 1927 - 3 באוגוסט 1948) הייתה לוחמת פלמ"ח וטייסת בחיל האוויר הישראלי. התפרסמה לאחר מותה עם פרסום יומניה האישיים, המכילים את רשמי ילדותה ונעוריה וכן את חליפת המכתבים בינה ובין ארוסה שמואל קופמן, שנהרג לפניה וכן בעקבות ספרה של דבורה עומר "לאהוב עד מוות" המספר את סיפור חייה.

זהרה לביטוב נולדה לזיתה לבית גולדשטיין (מהעיר קובל שבווהלין) ויהודה לביטוב בתל אביב. בגיל שנה עברה לקיבוץ קריית ענבים עם הוריה, שנמנו עם מייסדי הקיבוץ. התבלטה בקיבוץ, כבר כתינוקת, באופייה העצמאי. כשהייתה בת ארבע מילאה תפקיד ראשי במחזה "נרות חנוכה" שכתבה חברת הקיבוץ דאז, המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד. המחזה הוקדש "לזהרה הקטנה מקרית-ענבים" ופורסם במוסף לילדים של עיתון "דבר" (4.12.1931). בגיל תשע חזרה המשפחה לתל אביב. בגיל 12 עברה עם הוריה להתגורר ברחובות, אך את לימודיה התיכוניים סיימה בבית הספר "תיכון חדש" בתל אביב.

עם סיום לימודיה הצטרפה זהרה לפלמ"ח. בתחילה נשלחה לפלוגת הפלמ"ח בקיבוץ תל יוסף שם חלקה אוהל עם לאה שלוסברג (לימים לאה רבין) ומאוחר יותר עברה לפלוגה אחרת בקיבוץ עין חרוד. במהלך שירותה השתתפה במבצע "ליל הגשרים" בפעולת פיצוץ גשר א-זיו אשר איבטחה את הכוח מגבעה סמוכה, יחד עם מגן (מיינצר) חיים (חיימק'ה), באמצעות מקלע. הפעולה שבה נטלה זהרה חלק הסתבכה, ארבעה עשר לוחמים נהרגו והיא נפצעה בעיניה. לאחר האירוע שבה לעין חרוד, שם גם החלימה מפציעה.

מעט מאוחר יותר התרחשה "השבת השחורה", שבעקבותיה החליט ידידה שמואל קופמן לחזור לשירות נוסף בפלוגת הפלמ"ח בעין חרוד, על אף שסיים את שירותו בפלמ"ח זה מכבר והתכונן לקראת לימודיו באנגליה. עם שובו לעין חרוד נפגשו השניים בשנית וידידותם, שהחלה במהלך תקופת שירותו הראשונה של שמוליק, הפכה לאהבה גדולה. מעט לאחר שובו של שמוליק לפלמ"ח נשלחו השניים לקורס מפקדי כיתות ובסיומו הוצבו כמפקדי כיתות בפלוגת הפלמ"ח בעין חרוד. לאחר מספר חודשים התארסו השניים והחליטו להשתחרר מן הפלמ"ח, להתחתן ולנסוע יחדיו ללימודים בארצות הברית. ביום שיחרורם מהפלמ"ח, ב-2 במאי 1947, נקרא שמוליק להחליף מפקד כיתה אחר באימון השלכת רימוני נפץ חיים. במהלך האימון התפוצץ רימון בידי הלוחם מרדכי כהן. שמוליק, מרדכי כהן ומרדכי אוורבוך (ג'וני) נהרגו.

לאחר מותו ובתום תקופת האבל נסעה זהרה לפילדלפיה בארצות הברית לבית אחותו של שמוליק, ברוריה. בפילדלפיה החלה בלימודי רפואה, ולאחר זמן-מה עברה לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק והמשיכה את לימודיה שם. עם פרוץ מלחמת העצמאות עזבה את לימודיה והצטרפה לקורס טיס של חיל האוויר שנערך על ידי טדי קולק בבייקרספילד, קליפורניה. ביוני 1948 סיימה את קורס הטיס ושבה לארץ כטייסת בחיל האוויר הישראלי, שם מונתה לתפקיד סגן מפקד טייסת בשדה התעופה בתל אביב וכטייסת תובלה. כטייסת היה תפקידה להחזיק קשר עם הנגב, ירושלים הנצורה וכל הנקודות המבודדות אליהן לא הייתה גישה אלא בדרך האוויר. בקורס הטיס נקשרו קשרי אהבה בין זהרה וחברה לקורס אמנון ברמן. ברמן נהרג ב-7 ביולי 1948 כאשר מטוסו הופל מעל לוד וזהרה חוותה אובדן בפעם השנייה.

ב-3 באוגוסט 1948, במהלך טיסה שגרתית בין ירושלים לתל אביב, התרסק המטוס בו טסה בעקבות תקלה טכנית. המטוס המריא ממנחת עמק המצלבה והתנגש בקיר החומה של מנזר המצלבה. הראשונה שהגיעה אל המטוס המרוסק הייתה רות דיין. דיין פינתה את זהרה הפצועה לבית החולים שערי צדק אך בדרך נפטרה זהרה. הטייס שהטיס את המטוס, עמנואל רוטשטיין, נהרג אף הוא.

זהרה נקברה בבית הקברות שייח' באדר א'. לאחר מותה הועלתה בדרגה לפקד טיס (מקביל לסגן). בי"ז באלול ה'תש"י (30 באוגוסט 1950) הועברו עצמותיה של זהרה לבית הקברות הצבאי בהר הרצל שבירושלים, מאחר שנהרגה במילוי תפקידה, וזאת בניגוד לתוכניתה המקורית להיקבר לצד שמוליק בבית הקברות בהר הזיתים שהיה בידי הירדנים באותה עת. עמוס, אחיה היחיד של זהרה, קרא לבתו זהרה, על שם אחותו. הילדה חלתה בסרטן, ובסוכות תשכ"ח, חודשים אחדים לאחר שחרור הר הזיתים, נפטרה בהיותה בת שש שנים. לבקשת אביו של שמואל קופמן, נטמנה זהרה הקטנה לצד שמוליק ובכך, לפחות באופן סמלי, קוימה שבועת האמונים.

לזכר הטייס עמנואל רוטשטיין הוקם ברמת גן "בית עמנואל" - מרכז תרבות עירוני. על קיר המרכז יש לוחית זיכרון לעמנואל.

קודם למותה הספיקה זהרה להשתתף בעריכת ספר זיכרון לשמוליק קופמן הכולל את כתביו, אולם נהרגה קודם ליציאתו לאור. לאחר מותה יצא לאור ספר זיכרון לזכרה, בעריכת אביה יהודה לביטוב ואביו של שמוליק, יהודה קופמן, ספר שזכה למהדורות רבות.

את סיפור אהבתם ומותם הטרגי של זהרה לביטוב ושמוליק קופמן מתארת הסופרת דבורה עומר בספרה "לאהוב עד מוות", שיצא לאור בשנת 1980 בהוצאת הספרים יוסף שרברק.

המחזה "שמוליק של זהרה", שנכתב בעקבות פרסום יומניהם של שמוליק וזהרה הועלה באוקטובר 1981 על בימת התיאטרון לילדים ולנוער, בבימויה של חגית רכבי ובכיכובם של השחקנים חיה פיק ועמי טראוב.

בשנת 2003 יצא לאור ספרו של עופר רגב "כזוהר הרקיע" המבוסס על יומניה ומכתביה של זהרה בצירוף מבוא היסטורי הסוקר את סיפור חייה ונסיבות מותה ומות חבריה. בעקבות הספר, מתקיימים סיורים מודרכים רבים העוסקים בדמותה של זהרה לביטוב. החשיפה הגדולה שלה זכתה זהרה בעקבות הספר והמחזה, הביאה אמהות רבות לקרוא לבנותיהן הרכות על שמה. אמה של זהרה אף נהגה לשלוח מתנה בובה לכל ילדה שנקראה על שם בתה.

שמוליק וזהרה מוזכרים גם בפתיח לספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי, במהדורה המתורגמת בידי אביו של שמוליק, יהודה, שאף שינה את שם משפחתו לזכר בנו ל"אבן שמואל".

בשנת 1957 החליטה עיריית ירושלים לקרוא רחוב על שמה בשכונת רחביה, "נתיב זהרה", והרחוב הסמוך "רחוב הטייסים", לזכר כל הטייסים שטסו לירושלים הנצורה. ב-1958 נקרא על שמה ועל שם שמוליק קופמן חדר לימודים באוניברסיטה העברית.

• מנחת עמק המצלבה

• עופר רגב (עורך), כזוהר הרקיע, הוצאת פורת, 2003. הדפסה מחודשת וערוכה של מכתבי שמוליק וזהרה בצירוף מבוא מעמיק ונרחב העוסק בדמות גיבורי הסיפור, על רקע תקופתם.
• חיי זהרה וכתביה הוצאת משפחת זהרה, ירושלים, תשי"ד

• קורות החיים של זהרה לביטוב, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
• אנדה עמיר-פינקרפלד, הזכרון לנופלים - זהרה לביטוב, הארץ, 1 באוגוסט 1949
• הכבר פרחו הנרקיסים בארץ? מתוך מכתב של זהרה, דבר, 12 ביולי 1950
• יהודה וינקלר, הזוהר של זהרה לביטוב, חרות, 17 באוגוסט 1960
• בית זהרה, באנציקלופדיה העירונית, תל אביב 100
• ניר מן, ‏זהרה לביטוב – גיבורת מופת או מיתוס?, קתדרה 118, ינואר 2006, עמ' 176-145
• חנן עמיאור, ‏כי אמיתית היא, ולא סמל, באתר "ישראל היום", 10 ביוני 2011

• טל עזר, זהרה לביטוב שכלה את בן זוגה - והמשיכה לכתוב לו מכתבי אהבה, באתר Xnet‏, 26 בספטמבר 2018