Yossefa Even-Shoshan

יוספה אבן-שושן (נולדה ב-25 בינואר 1965) היא מחזאית ובמאית ישראלית.

יוספה אבן-שושן נולדה וגדלה בירושלים. אביה יובל הוא דור שני בירושלים, בנו של המילונאי אברהם אבן-שושן, ואמה אביבית היא ניצולת השואה ילידת ליטא.יוספה הייתה קרובה לסבה והוא השפיע עליה מאוד בשפתו העשירה, בידענותו הרחבה ובכבוד הגדול שרחש לארון הספרים היהודי.

כילדה שגדלה בירושלים, והסתובבה בסמטאות העיר העתיקה ובבתי הכנסת של השכונות הוותיקות, נחשפה מגיל צעיר למתח הדתי-משיחי המאפיין את העיר, מתח העובר כחוט השני ביצירתה.בהיותה בתיכון הרבתה ללכת להצגות בתיאטרון ירושלים ובתיאטרון החאן, ובמיוחד התרשמה מיצירתו של הבמאי יוסי יזרעאלי שהקים בחאן מעבדה לחקר התיאטרון היהודי. יצירותיו המיסטיות, "שבעת הקבצנים", על פי רבי נחמן מברסלב, "תהילה", על פי ש"י עגנון, ו"הכלה המתה", בהשראת סיפור חייה של אנה פרנק, עיצבו במידה רבה את בחירתה לעסוק בתמות מיסטיות בהמשך דרכה כמחזאית.

בתקופת התיכון, לקחה חלק בחוגי דרמה שונים ולמדה במשך ארבע שנים בחוג לקולנוע במוזיאון ישראל בהדרכת שלמה גנור, ושם כתבה וביימה סרטים קצרים שעסקו באופן בו מעצב קונפליקט דתי את בחירותיו וחייו הפרטים של האדם.בתום שירותה הצבאי עברה להתגורר בתל אביב ונרשמה ללימודי התואר הראשון בתיאטרון ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב (1986-89). ב-2005 סיימה בהצטיינות את לימודי התואר השני באוניברסיטת תל אביב. גם כאן פגשה בפרופסור יוסי יזרעאלי, אשר לטענתה היה המורה שהשפיע עליה ביותר, ומהשיטה המיוחדת שלו לניתוח מחזות למדה כיצד לכתוב מחזות ובעתיד גם כיצד ללמד כתיבה.

בתחילת דרכה בתיאטרון, רצתה לעסוק בבימוי בלבד ועם סיום התואר הראשון, נסעה ללונדון וסיימה בהצטיינות את מגמת הבימוי ב-Drama Studio ב-1990. כאן גילתה את כישורי הכתיבה שלה, כאשר התבקשה לעשות עיבוד לסיפור המשקף את המקום ממנו באה ובחרה לעבד סיפור מאת יצחק בשביס-זינגר, "The Last Demon", בהשראתו כתבה שנה לאחר מכן את "השד האחרון", מחזה באורך מלא שהיווה את עבודת הבימוי הראשונה שלה בפסטיבל עכו. המחזה זכה בפרס החממה ובביקורות נלהבות, ומכאן ואילך התעמקה אבן-שושן בכתיבת דרמה בכלל ובעיסוק בתמות יהודיות בפרט.

היא הצטרפה ל"מדרשת עיון" בתל אביב, למדה גמרא וקבלה בחברותא במשך מספר שנים, ולאחר מכן פיתחה שיטת לימוד אוטודידקטית, בעזרתה נהגה לתקוף את הנושא שעליו בחרה לכתוב, לחקור אותו מזוויות שונות בעזרת מקורות מהתנ"ך, מהגמרא, מהקבלה ומהחסידות, בהשראתם התגבשו מחזותיה.

בשנת 1992 נתבקשה על ידי פנינה גרי לעבד את סיפור הגולם על בסיס ספרו של יצחק בשביס-זינגר עבור תיאטרון אורנה פורת, וכאשר חקרה את הנושא, קראה את יוסף שלמה דלמדיגו מהמאה ה-17, שכותב בספרו על שלמה אבן גבירול, שברא לעצמו אישה גולם.

וכך אמרו על רבי שלמה אבן גבירול שברא אישה והייתה משרת לו, וכאשר הלשינו למלכות, הראה להם שלא הייתה בריאה שלמה והחזירה לקדמותה לחתיכות וחוליות עץ שמהם נבנית. וכדומים הרבה שמועות בפי הכל ובפרט בארץ אשכנז

— יוסף שלמה דלמדיגו "מצרף לחכמה" (ורשה תר"ן פרק ז' דף כה ע"א)

על פי מקור זה ובהשראת שיריו של המשורר, היא כתבה וביימה את המחזה "כתר מלכות", שהוצג בפסטיבל עכו 1994 ושיחקו בו איילת גבאי-יגודה ויעקב שבילי. ב-2001 שכתבה מחדש את המחזה, שעלה בגלגולו החדש בשם: "בריאה", בתיאטרון לה מאמא בניו יורק, בבימויה של גאולה עטר, ובכיכובם של ויקטור עטר ומירה עוואד.

ב-1997 כתבה אבן-שושן את המחזה "הבתולה מלודמיר" שנכתב בהשראת סיפורה של חנה רחל ווערבערמאכער, שגזרה על עצמה פרישות והקימה חצר חסידית בפולין של המאה ה-19. המחזה עלה בתיאטרון החאן בשנת 1997, בבימויה של אופירה הניג ובכיכובה של גילי בן-אוזיליו.

ב-2002 נתבקשה על ידי המלחינה ציפי פליישר לכתוב לברית לאופרה בהשראת הסיפור המקראי של קין והבל. האופרה עלתה בביאנלה הבינלאומית למוזיקה קלאסית במוזיאון תל אביב ובתיאטרון ירושלים. בעיבוד האופראי, התמקדה אבן-שושן בקנאה ובנקמת הדם ובנתה עולם קדמון ובו ארבע דמויות: קין, הבל, הכבשה של קין והכבשה של הבל, כאשר שתי הכבשים מוצגות כיצורים חושבים ומדברים, המייצגים עולם שלם והרמוני לפני הרצח הקדמון הראשון.ב-2005 עלתה האופרה בווינה בהפקת ה-Musikwerkstatt-Wien.

ב-2003 עיבדה אבן-שושן את ספרו הידוע של לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות" לבמה. המחזה עלה בתיאטרון הבימה, בבימויה של אופירה הניג, ושיחקו בו בין השאר רבקה נוימן, עידית טפרסון, אברהם מור ויגאל שדה.

ב-2003 נתבקשה על ידי יוסי יזרעאלי לעבד את המחזה מאת מתתיהו שוהם, "צור וירושלים" עבור בית לסין. אבן-שושן קיצרה את המחזה משלוש שעות לשעה וחצי ושינתה את שפתו הארכאית של שוהם מ-1931 למודרנית. כמו כן השמיטה אבן-שושן את המלחמה בין ישראל ליהודה, שהיוותה את הרקע הפוליטי במחזה. המחזה עוסק במלחמת נפילים שמתרחשת בין נביאי הבעל לנביאי השם ובסיפור האהבה הלא ממומש בין אליהו הנביא למלכה איזבל. מן המחזה עולה שאליהו סירב לאיזבל ומכאן ניתן היה להסיק שהקנאות הדתית של איזבל - מקורה בעלבון מיני. העיבוד עלה בבימויו של יוסי יזרעאלי, כמחזה אופראי שהלחין גיל שוחט עבור שחקני תיאטרון בית ליסין והתזמורת הקאמרית הישראלית בניצוחו של סטנלי ספרבר, ובביצוע זמרת האופרה שרון רוסטורף-זמיר.בהצגה שיחקו יונה אליאן קשת, עודד תאומי, גיל פרנק, שלמה בר-שביט, הדס קלדרון, אוהד שחר, אורי רביץ, נבו קמחי, יורם יוספסברג, שמוליק כהן, צחי גליק והילד הזמר אלחנן אלפנבאום.

ב-2007 כתבה את המחזה "אנטומיה של תשובה" בהשראת הסיפור התלמודי על רבי יוחנן שהחזיר בתשובה את ריש לקיש השודד, והפך אותו לתלמיד חכם ונתן לו את אחותו לאישה. המחזה עלה בפסטיבל קריאה "פותחים במה" בבית לסין בבימויה של דניאלה מיכאלי.

ב-2007 העלתה את המחזה "נשים זרות" אותו כתבה וביימה בתיאטרון הערבי עברי ביפו, בהשראת גירוש הנשים הזרות בתקופת עזרא ונחמיה. המחזה עצמו נכתב בשנת 2000 והורכב ממונולוגים של שבע נפשות מתות העולות לבמה כדי לספר את סיפור גירושן והדרתן ממוקדי כוח משום שלא היו יהודיות.בעקבות ההצגה, הוזמנה אבן-שושן על ידי קלאודיה דה לה סטה להעביר סדנה עבור להקתה, Afrodita compagnia. בסדנה השתתפו מהגרות עבודה שהגיעו מרחבי העולם לאיטליה ובעקבות הסדנה כתבה יחד עם דה לה סטה את המחזה "השתוקקויות". המחזה בוחן את היחס של המקומי אל הזר, דרך יחסי הגומלין בין אירופה למהגרות ולפליטות המגיעות אליה מאפריקה, מברית המועצות, מדרום אמריקה ומהמזרח הרחוק. המחזה הועלה באיטליה בספטמבר 2008, בבימויה של דלה סטה.

ב-2010 כתבה את המונודרמה "צדק תרדוף" עבור השחקן שי זביב. המחזה עוסק באברם, מתיישב מגוש עציון שבנו יצחק הפך לאנרכיסט נגד הגדר ונהרג באחת ההפגנות בשוגג על ידי ערבי. במחזה, השואב השראתו מעקדת יצחק, מחפש האב את רוצח בנו ותוך כדי כך עורך חשבון נפש עם דרכו כ"מלח הארץ" וכאב. המחזה עלה בפסטיבל תיאטרונטו בבימויה של ליחי בקרמן, וזכה בציון לשבח.

ב-2011 הוזמנה על ידי קבוצת התיאטרון הירושלמי להשתתף בעבודת מעבדה ולכתוב את המחזה: "אישה חלמה איש". המחזה נוצר ביחד עם השחקנים רות וידר מגן, הדס יעקובי, דיולה צ'קברי, עופר שלחין וגבריאל גולר ועלה בבימויו של דיולה צ'קברי. אירנקה, אמנית קרקס מהונגריה, כותבת מכתבים לאהובה, אמן טרפז שעלה לארץ לפני מלחמת העולם השנייה ואבדו עקבותיו. ההצגה היא קולאז' של מחול, שירה, טקסט וקרקס.

ב-2011 הוזמנה להשתתף כאחת הכותבים של המחזה "איש ואישה אחת" שעלה בתיאטראות הרצליה וחיפה בבימויה של אופירה הניג. פרויקט תיאטרוני המבוסס על סיפורי עם ערבים, בעיבודם של שמעון בוזגלו, טאהר נג'יב, יוספה אבן-שושן וח'ליפה נאטור. הלחין מוזיקה יהודה פוליקר. שיחקו בהצגה כמספרי סיפורים: יוסוף אבו ורדה, סלים דאו, אמיתי יעיש בן-אוזיליו, נמרוד ברגמן, אודליה סגל-מיכאלי, יואב הייט, ח'ליפה נאטור, סלווה נקארה, נעמי פרומוביץ'-פנקס ואורנה כץ.

ב-2011 הוזמנה על ידי התיאטרון הערבי-עברי ביפו לכתוב את הטקסטים למופע "הנשף של יפו" שעלה בבימויים של יגאל עזרתי וגבי אלדור. התנסות לבחינת ארבעת אלפים שנות כיבוש מחדש של העיר יפו, מהתקופה הקדומה ביותר ועד לימינו אלה.

בצד הכתיבה המחזאית עוסקת אבן-שושן במשך שנים בהוראת הכתיבה הדרמטית וכתיבת הפרוזה ובהנחיה אישית וליווי של כותבים במסגרות שונות, ביניהן: החוג לקולנוע במכללת הדסה בירושלים, אוניברסיטת תל אביב, תיכון אלון ברמת השרון, בית הספר לכתיבת דרמה, בית הספר של "תיאטרון אספקלריה" ומכללת ספיר. היא מעבירה סדנאות כתיבה בהשראת טקסטים יהודיים קבליים, וסדנאות להעצמה אישית בכתיבה. ובעשור האחרון היא מתעמקת ב'ספר יצירה' אשר בהשראתו פיתחה את "סודות היצירה של ספר יצירה", שיטה המלמדת כיצד ליצור מציאות באמנות ובחיים באמצעות כתיבה וצרופי אותיות. את השיטה היא מלמדת בסדנאות ובהנחיה אישית.

עבודתה של יוספה אבן-שושן מושפעת מארון הספרים היהודי: החסידות, ספר הזהר, התלמוד, התורהוהתנ"ך, אשר אותם היא חוקרת בו זמנים בהתאם לתמה של המחזה בו היא עוסקת ומהם היא שואבת השראה לעלילות ולריבוד הלשוני של המחזות.

כתיבתה מתאפיינת מחד גיסא בתאולוגיה מיסטית ובחתרנות ביקורתית מאידך גיסא, כאשר בדרך כלל מתרחשת עלילת המחזה בנקודה היסטורית בזמן, בעוד שהאירועים עצמם מתייחסים באופן ביקורתי להוויה עכשווית.את השניות הזאת ניתן לראות בסגנון הלשוני של כתיבתה, סגנון פיוטי המתחקה אחר סגנון הדיבור והתחביר של התקופה ההיסטורית שבה מתרחשת עלילת המחזה ויחד עם זאת משתמשת באוצר מילים עכשווי. כמו כן משתמשת אבן-שושן בטקטסים מהמקורות אותם היא מפרקת ומרכיבה מחדש, על מנת ליצור משמעות חדשה.

כתיבתה המתאפיינת בגוון טרגי, עוסקת בתמות חברתית-פוליטית מנקודת מבט פמיניסטית, כאשר ברוב מחזותיה מוצגת האישה כ"אחר האולטימטיבי" שאותו מקעקעים ומדירים ממוקדי הכוח באשר הוא זר ושונה.

• "צדק תרדוף" - ההצגה זכתה בציון לשבח בתיאטרונטו 2010.

• "נשים זרות" - המחזה זכה בפרס מחזה השנה בפרינג' לשנת 2007.

• "אנטומיה של תשובה" - המחזה זכה במלגת פיתוח בפסטיבל "פותחים במה" של תיאטרון בית ליסין בשנת 2007.

• "בריאה" - ההצגה זכתה לציון לשבח בפסטיבל עכו 2001.

• "הבתולה מלודמיר" - המחזה היה מועמד לפרס "מחזה השנה" בפרס התיאטרון הישראלי 1997.

• "איפה רותי" - ההצגה זכתה לציון לשבח בתיאטרונטו 1996.

• "השד האחרון" - ההצגה זכתה בפרס ראשון במסגרת החממה בפסטיבל עכו, 1991.

• "הלילה האחרון של בכחוס" מאת מישל דה גילדרוד (עבור בית צבי)

• "ויניגר טום" מאת קריל צ'רצ'יל (עבור הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין)

• "מקאריו" מאת קאתי לונדון (עבור בית צבי)

• "המתנה" לקט סיפורים חסידיים להצגת יחיד. (עבור תיאטרון מילה)

• " יומני חווה" מאת דריו פו (עבור פסטיבל יום האישה בתיאטרון חולון)

מדיה וקבצים בנושא יוספה אבן-שושן בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של יוספה אבן-שושן

• יוספה אבן-שושן, ברשת החברתית פייסבוק
• יוספה אבן-שושן, באתר "הבמה"
• קורות חיים , באתר בית הספר אספקלריא
• שולמית דוידוביץ', בוראת עולמות במילים, באתר חדשות מודיעין, 16 בדצמבר 2007
• מרב יודילוביץ', הזרה שבתוכנו, באתר ynet, 13 במרץ 2007
• אורין ויינברג, בשבילכם הוא מילון אבן שושן - עבורי הוא סבא, באתר ynet, 27 בדצמבר 2018
• יוספה אבן שושן (1965-), דף שער בספרייה הלאומית