Quick Facts
Biography
הרב שמואל הלר (העליר) (תקמ"ו, 1785 – תרמ"ד, 1884) היה רבה ומנהיגה של הקהילה האשכנזית בצפת במשך למעלה מארבעים שנה, והצליח לשקם את צפת מהריסותיה ולשמרה כמרכז החסידות בארץ במאה התשע-עשרה. נקבר בבית העלמין העתיק של צפת סמוך לרבני צפת האר"י ורבי משה קורדובירו.
במקביל להנהגתו הרבנית, היה מרפא הבקי בצמחיית הארץ ובאורחותיה.
נינו הוא הרב אברהם זיידה הלר, היה המנהיג הדתי של צפת בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20.
קורות חייו
תחילת דרכו
הרב הלר הוא נצר לרב יום-טוב ליפמן הלר. הוא יליד אוחאן, הסמוכה ללובלין שבפולין. טרם עלייתם ארצה, נחשב סבו, הרב אברהם פרץ, לאחד ממקורבי החוזה מלובלין ועובדה זו זימנה גם לנכדו מפגשים עם החוזה - רבי יעקב יצחק הורוביץ, אשר הטביעו בשמואל הלר הילד חותם עמוק.
משפחת הלר השתייכה לקבוצת חסידים שהיסוד האידאולוגי היה בין מניעיה המרכזיים לעלייה לארץ ישראל. שלושה דורות של בני המשפחה המורחבת הגיעו והתיישבו בצפת ובטבריה, כנראה בתקע"ד - 1813. המשפחה נמנתה על העילית הלמדנית של מזרח אירופה, ובהגיעם לארץ הצטרפו לתשתית החברתית-כלכלית שגובשה על ידי הקבוצות המאורגנות של העולים שהגיעו לפניהם. עד מהרה השתלבה המשפחה בחיי הקהילה הצפתית, והייתה לחלק מהנהגתה.
שמואל הלר היה ילד בבואו לצפת עם הוריו, ישראל וחיה פייגא, ואחיו משה לייב. הוא התמיד בלימודי קודש והיה לרב, אך בבגרותו גם שימש לפרנסתו כשוחט, עיסוק שחדל לעסוק בו לאחר פגיעה אנושה בידו, ברעש האדמה הגדול שפקד את צפת ב-1837.
"רק בית המדרש החדש נשאר הרב הגאון ר' שמואל העליר נ"י, אשר עמד כל הלילה בין ההרוגים ובין גלי האבנים עד חטמו, ובחמלת ה' עליו אשר נשארה נשמה באפו. ובבקר באו אנשים ויפקחו מעליו את גלי האבנים ולקחוהו משם מלא פצע וחבורה ודמו שותת, וישאוהו לבית אחד ושכב על ערש דוי כחצי שנה, ונשארה ידו אחת נשברת עד היום."
עדות נוספת מביאה פרטים נוספים:
"גם הרב ר' שמואל העליר זצ"ל, אשר בתורת ה' היה חפצו להגות בה יומם ולילה, לא יצא מבית המדרש [הכוונה לבית מדרש האר"י האשכנזי, שם נהג הרב הלר ללמוד ולהתפלל]. ובראותו כי ינועו כותלי בית המדרש ברח למלט את נפשו, ובבואו לפתח בית המדרש נפל עליו כותל אחד ונשברה ידו, ולא יכול להוציא מבין האבנים, ולולא הר' צבי בהרב סענדיר בא לעזרו, ויוציאהו מבין האבנים, לא היה לו עוד חלק בחיים חיותו בין יושבי חלד, כי כפסע היה בינו לבין המוות."
באסון זה איבד הרב הלר גם את רעייתו ושלושת ילדיהם. כעבור זמן קצר נישא למלכה לבית ברב"ש-הלפרין ועימה הקים משפחה חדשה.
עשייתו הציבורית וייחודו כרב
בדומה לסבו ולאביו, הצטרף הלר עם בגרותו לחוגי ההנהגה ותפס מקום מרכזי ביותר בהנהגת הקהילה היהודית בצפת. תחילה, כמקורב לאותם אישים שהנהיגו את הקהילה ולאחר מותו של רבו ר' אברהם דב מאוורוטש בשנת 1840, היה ר' שמואל הלר לדמות המובילה בהנהגת היישוב עד לפטירתו.
נינו, הרב אברהם זיידה הלר, שהיה הראשון לחקור את דמותו ותולדותיו בספרו "הרב, הרופא והמנהיג",[] תיאר אותו: "היה בעל הדרת פנים מרשימה ומקסימה. קומה למעלה מבינונית, מצח גבוה ואצילי, עיניים בהירות ומאירות, המפיקות חוכמה וטוב לב, פנים קורנים כפני מלאך, ומעוטרים בזקן לבן היורד על פי מידותיו, וכולו שופע חן, אצילות וענווה."
ר' שמואל הלר קיבל את הנהגת הקהילה האשכנזית בצפת כשהעיר מוכה ומדולדלת בעקבות אסונות טבע וזעזועים פוליטיים וצבאיים, שהתרחשו במהלך שנות השלושים של המאה ה-19. שיקומה של הקהילה היה אתגר גדול שכן, כראשה של קהילה יהודית בארץ ישראל של המאה התשע-עשרה, במציאות מורכבת ומסובכת ארגונית ואנושית, נדרש הרב הלר לעסוק במערכות רבות, שהיו שזורות זו בזו: מעגל קהילת האשכנזים (ישראל), על פיצולה לחצרות חסידים, הקשרים שלהם עם קהילות אחיות בריכוזים אחרים בארץ, הקשר ההדוק והמחייב עם קהילות האם באירופה והצורך להישען על תמיכה כספית. ר' שמואל הלר שימש ראש הממונים על חלוקת כספי ארץ-ישראל מטעם ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם (הפקוא"מ), והנמען הראשי של פילנתרופים אחרים, שהבולטים שבהם משה מונטיפיורי והברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. מעגל נוסף הוא היחסים עם הקהילה הספרדית בצפת ובארץ כולה. מעגל אחר היא האוכלוסייה הלא-יהודית, ערבית בעיקרה, בעיר ובארץ כולה. על כל אלה שלטו רשויות האימפריה העות'מאנית וגם הקונסולים הזרים, שהשפעתם הייתה רבה גם בחברה היהודית.
רבקה אמבון, שחקרה את דמותו, הציגה דמות שונה בתכלית מהסטריאוטיפ המקובל של רב מ"היישוב הישן". הרב הלר היה למנהיג שצמח מתוך קהילתו ולא "הוצנח" מהגולה, כנהוג באותם ימים. כמי שהגיע בילדותו לארץ ישראל, והוויתה הייתה לחוויה המכוננת של חייו, הוא היה מודל חדש לרב "ילידי", בן הארץ. הוא היה נציג בולט לַקבוצה של 'בני הארץ' שצמחה בגליל, אנשים בעלי תודעה ילידית וקשר בלתי אמצעי לארץ ישראל הקונקרטית, אותם הוא הנהיג וטיפח.
הוא השכיל להתערות במהירות בארץ ישראל, ללמוד עברית על בוריה, ללמוד ערבית ולנהל דיאלוג פורה עם תושבי צפת וסביבותיה, שהיו במרביתם ערבים, לאמץ לעצמו חלק ממנהגיהם וגינוניהם (ובהם עישון נרגילה), להכיר היטב את צמחיית א"י ולעשות בה שימוש רפואי כמרפא אלטרנטיבי, ועוד.
ר' שמואל הלר היה מן הבולטים והמשפיעים בקבוצה הזאת של 'בני הארץ' בקרב היישוב הישן, מבשרי ה'צבריות', והסממנים שמאפיינים אותם היו חלק בלתי נפרד ממנו. לצד דבקותו בשפה העברית, וזאת שנים לפני מפעלו של אליעזר בן-יהודה בירושלים, היה דובר ערבית שוטפת. ידיעת השפה איפשרה לו לנהל דיאלוג פורה עם תושביה הערבים של צפת וסביבותיה. גם היידיש המדוברת התאזרחה במרחב והטמיעה בתוכה, כפי שקרה במקומות אחרים, מילים מהשפה המקומית. 'יידיש פלסטינית' קרא לה מרדכי קוסובר, שחקר את התופעה וקבע שהיא הייתה נפוצה בעיקר בגליל. ל'ילידיות' היו גם ביטויים חיצוניים כמו אימוץ הלבוש החסידי הארץ ישראלי בהשראת הלבוש הערבי, החלפת המקטרת האירופאית בנרגילה, רכיבה על סוסים ושליטה בשימוש בכלי נשק.
לאורך שנות מנהיגותו ניסה לבנות דגם חדשני של חברה דתית-למדנית מחד, המסוגלת בדרכים יצרניות (פרודוקטיבזציה) לקיים את עצמה באופן עצמאי, מאידך.
שנות פעילותו הציבורית של הרב הלר עמדו בסימן המאבק לקיום חברה יהודית אורתודוקסית פרגמטית בארץ-ישראל, נוכח האיום של המודרנה ורעיונות משכיליים, ותוך ניסיון לתת לה אופי ייחודי ארץ ישראלי, כמתבקש ממי שארץ ישראל והחיים בה במרכז עולמו. הכיסופים שלו לעבר המשותף של כל חלקי העם בארץ-ישראל, טרום החלוקה לספרדים ולאשכנזים, תורגמו לניסיונות התקרבות והתערות בין עדות. בצפת, תחת הנהגתו של הרב הלר, הדברים ניכרו בכבוד ההדדי, בשיתוף פעולה בולט בין העדות, בחבירתם של המנהיגים להשגת יעדים משותפים ובאופן יישוב נושאים בעיתיים שבמחלוקת. בולטת במיוחד הקרבה בין הרב שמואל הלר לרב שמואל עבו, ממנהיגי הקהילה הספרדית בעיר, שחיזקה את התמיכה ההדדית של שתי הקהילות בתחומים שונים והירתמות לפתרון בעיות משותפות.
גם כרב ופוסק הייתה דרכו מחברת ומכבדת. הוא הירבה להישען על פסיקות רבנים ספרדיים, בהם ראה עדות למסורת קדומה, היונקת מן הארץ ומתקיימת בזיקה למרחב הארץ-ישראלי. יש שהוא העלה זאת בפסיקותיו כנימוק מפורש, ויש שעצם פנייתו לקבלת דעתם של חכמי הספרדים, ובהם הרב אברהם אשכנזי, הרב אברהם פלאג'י, הרב אברהם חיים גאגין ועוד, מצביעה על כך.
השקפת עולמו הייחודית הנחתה אותו בכל תחומי החיים ובתפקידיו השונים. מהלכיו התאפיינו בהקפדה יתרה על קיום המסגרות הדתיות-שמרניות והידוק מוסרותיהם לבל יחדרו הלכי רוח זרים, אבל תוך האזנה לקולות הקוראים לפרודוקטיביזציה ותוך חיפוש פתרונות מעשיים לבעיות שהמציאות הארץ-ישראלית הצמיחה, שיאפשרו המשך קיום תקין. להכרעותיו בתחומים אלה היו השלכות כבדות משקל בקביעת אופייה של הקהילה והעיר בכלל. דוגמה מובהקת היא הבנתו שלצד האידיאל של קיום 'חברת לומדים' יש לתת מענה לצרכים של אלה שאינם רוצים ו/או יכולים להיות חלק מזה. מכאן תמיכתו בניסיונות למציאת מקורות פרנסה כמו פיתוח ענף האתרוגים, ייצור שמנים אתריים מצמחייה מקומית ובכלל בהתיישבות חקלאית בסביבות צפת כמו גיא אוני, עין זיתים, ובני יהודה. בניגוד למה שלא מעט חושבים ומספרים, הקמת גיא אוני, הייתה בתמיכת רבני צפת, והרב שמואל הלר בראשם. בהנהגתו זכו גם ממשיכי גיא אוני, מתיישבי ראש פינה, לתמיכה.
גם התנהלותו בתחום שירותי הרפואה הייתה מעניינת ומורכבת. הקרבה אל הארץ ותושביה עמדה לו כשהכשיר עצמו למה שכיום נהוג לכנות, מרפא אלטרנטיבי. כמרפא, בעל ידע מקיף בכל רזי צמחיית הארץ, השכיל גם להכיר במגבלות הרפואה המסורתית. הוא טרח כל העת להמציא שירות רפואי מדעי לקהילה, על ידי הבאת רופאים מדופלמים וכן ניסיונות הקמת בתי חולים דוגמת בית חולים טולצ'נסקי – אטלינגר. את יכולותיו כמרפא 'אלטרנטיבי' העמיד לרשות בני קהילתו ועשה בהם שימוש לטובת טיפוח יחסי שכנות נאותים עם בני הארץ הלא-יהודים.
כך תיאר אותו הסופר יהושע בר-יוסף, בעצמו איש צפת, בספרו 'עיר קסומה':
ר' שמואל הלר רכש את עמדתו בעיר בכוחות עצמו [...] מן היום הראשון לכניסתו לצפת קיבל על עצמו לחיות בצמצום [...] סגולתו זו לא הייתה עומדת לו להתבלט בעיני הציבור ולזכות לרחשי כבוד, אלמלא למדנותו והתמדתו בתורה, וידיעותיו בענייני סגולות ורפואות, וכישרונו לצאת ולבוא בין הבריות, ושיחתו השוטפת הנמלצת בלשון ערב. הוא היה מין כל-בו מהלך על שתיים, איש האשכולות, פיקח וקפדן על עצמו ובעל הבנה וסליחה לחולשות האחרים. הוא קשר קשרים עם פקידי השלטון ורכש ידידותם ואמונם של כמה שייח'ים תקיפים בסביבה. הוא הכיר יפה את דרך חייהם של הערבים והשקפת עולמם וידע כיצד להתהלך עמם ולרכוש הערצתם [...] לא עברו שנים מרובות ודמותו נתקדשה בעיני הבריות. הערבים היו משתחווים לפניו בעוברו ברחובם ונשים תמימות היו מנשקות שולי כפתנו. אגדות נרקמו סביבו בעודו בחייו ופשוטי עם האמינו בו כבבעל-מופת [...]
שמואל יוסף עגנון שיבץ כמה וכמה פעמים את דמותו של הרב הלר בסיפוריו. בסיפור 'הזיווג', סיפק עגנון תיאור ספרותי, ציני וביקורתי, על מצב שירותי הרפואה בצפת:
[...] וצפת בלא עין הרע מלאה יהודים ואקלימה נאה ויש בה שובע גדול והכל כאן בזול [...] אלא שמיני מחלות מצויות כאן, ובייחוד תחלואי ילדים [...] אין כאן אלא חמישה שישה רופאים. גדול שבכולם רבי שמואל העליר ואחריו רבי שמחה שלום הזקן ואחריו יעקיל הרופא ואחריו משה אהרן הגלב ואחריו הדוקטור הקטן אפשטיין שלמד חכמת הרפואה בבתי הלימודיות שבאירופא והוכתר על ידי הפרופסורים בתואר דוקטור, שאין כל חולה שואל בו, מפני שאין בו אמונת חכמים, ומפני שמלגלג על הרצפטים של כל רופאי צפת שכולם חסידים. ואם מוסיפים עליהם את חמשת ששת החכמים שמרפאים בשמות ובסגולות, ולהבדיל את הגויה שיודעת להשביע את השדים שמביאים את התחלואים שיניחו מן החולה, מה הם כנגד ששת אלפים יהודים בלא עין הרע הדרים בצפת [...]
הכרעותיו של הרב הלר, הנוגעות לאופי החברה היהודית המתעצבת בצפת, בשאלות דוגמת אמצעי הקיום, אופי החינוך, שרותי רפואה, סדרי מינהל, אורחות החיים, מעמדה של א"י בעולם היהודי, עמדו לא אחת בוויכוח ציבורי נוקב והיו לזירת התגוששות בין תפיסות עולם שונות, של המשכילים, ושל השמרנים.
כבר ראשית עלייתו של ר' שמואל הלר על כס ההנהגה של הקהילה האשכנזית בצפת הייתה כרוכה במאבקים ממושכים עם טוען אחר לכתר,הרב יעקב דב מרומאן. במחלוקת הגדולה הזאת גילה הרב הלר אומץ ונחישות לעמוד מול אחד מגדולי הדור, האדמו"ר ישראל פרידמן (רוז'ין), שתמך ביריבו. הוא יצא לזירת המאבק הזאת עם חיפוי מסיבי של כוחות כמו ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם (הפקוא"מ), תמיכה של נדבנים כמו משה מונטיפיורי והסכמה של רבנים חשובים וראשי חסידויות. פרשה זו מדגימה ומאפיינת את המשך דרכו. לצד היות רב ופוסק, איש רוח, הוא היה איש הבקי בהוויות העולם, וידע פרק בהילכות פוליטיקה. עם השילוב הזה של דרך, נחישות ותבונה פוליטית, הוא צלח את המהמורות הרבות שעמדו בפניו וכך שימר את מעמדו הציבורי במשך למעלה מארבעים שנים. גם כאשר במהלך שנות כהונתו הארוכות היו כאלה כמו, אלעזר רוקח ומנחם מנדל איילבום, שביקרו את החברה הצפתית וקראו תיגר על מנהיגותו.
חלק ממעורבותו העמוקה בחיים הציבוריים, בצפת, בארץ ישראל בכלל ובמתרחש בעולם היהודי בתקופתו, היה גם בתוקף היותו רב ופוסק, אב בית הדין בצפת (אב"ד). פסיקותיו וכתביו הם מקור חשוב ביותר להאיר את תפיסת עולמו, דרכו ומזגו השיפוטי. התמצאותו של הרב הלר בהוויית ארץ-ישראל הפכו אותו ל"כתובת" של פוסקי הלכה מחו"ל, כשאלה נדרשו לעצה בעניינים הנוגעים לחיים בארץ. למשל בפרשת כחיל שוכר השני – משיח בתימן, 'בני ישראל' שבהודו, כשירותם של אתרוגי הארץ, ניטל ועוד. הוא החליף שו"ת רבים ומגוונים לעיתים כפוסק, לעיתים כמתייעץ ומבקש תימוכין לעמדתו ולעיתים כמבקש תשובה לסוגיה הלכתית. רבים מהם מצויים בדפוס, פזורים בספרי הלכה של רבני הדור. בתוך כך היה גם סוכן מרכזי וחשוב בהנחלת מיתוס הגליל ומנהגיו. הוא המוציא והמביא של מסורות גליליות, אלה המעמידות את צפת, קבר הרשב"י שבמירון והגליל בכלל כמקום החשוב והמרכזי ביותר בארץ-ישראל בעת ההיא. במובן זה היה חלק ממורשת העליות החסידיות לגליל, שקבעו בו את מושבן ולא בירושלים.
בחלק מפסיקותיו ניתן לראות מגמה להיאבק על מקומה המרכזי של ארץ-ישראל בסדר היום היהודי. חלק מפסיקותיו הודפסו עוד בחייו: א. ספר טהרת הקודש, הדן באיסור צורה בבית הכנסת. ב. דרך נשר, הדן בשאלת כשרות עופות מסוימים. ג. שער פרישה, הדן בעניין תולעים בכבד. ד. כבוד מלכים, הדן במנהגי הילולת הרשב"י במירון. הלר גם העלה על הכתב מדרשים שלו אך הם ברובם נעלמו, להוציא מדרשים ספורים שמי מן הצאצאים שהחזיק בהם הביאם לדפוס.
ר' שמואל הלר היה ביבליופיל ובעל ספריה גדולה מאוד, ששִמעה עוד נשמר ימים הרבה אחרי לכתו. אוסף הספרים שלו היה בלתי שיגרתי אצל רב אולטרה-אותודוקסי. לצד ספרי קודש והלכה היו ספרי רפואה וספרי מדעים שונים. לאורך כל השנים המשיך ורכש ספרים להעשרת ספרייתו, יזם הוצאה לאור של כתבי יד שברשותו ותמך ביוזמות של אחרים להדפסת ספרים. שמעו של הלר האספן הלך לפניו ועד מהרה ראו בו אדמו"רים במזרח אירופה 'סוכן' שיכול להשיג עבורם כתבי יד יקרי ערך.
אחריתו ומורשתו
ר' שמואל הלר ביקש להקדיש את האוצר הגדול שלו לספריה ציבורית בצפת, שתיקרא: מדרש שמואל. מיקומה היה אמור להיות בבית בקצה סמטה, לא רחוק מבית הכנסת בעיר אוברוץ', ונמצא עד היום ברשות מי מצאצאיו. אולם חלומו הגדול לא התממש וספריו התפזרו לכל עבר ולכל חומד. עדויות על היקפה של הספרייה ממשיכות להגיע בהתמדה, כפי שיכול להיווכח היום מי שמעיין בקטלוגים של חברות למכירה פומבית של פריטי יודאיקה.
ר' שמואל הלר הלך לעולמו בכ"ב בטבת ה'תרמ"ד (1884). הישגיו העיקריים של הלר היו בשיקום העיר צפת והקהילה מן ההריסות, הובלת האחיזה במקום ובניית נדבך משמעותי לנוכחות היהודית בצפון הארץ.
הותיר אחריו בן ו- 3 בנות וצאצאיהם, הפזורים בכל הארץ ובכל מגזרי החברה הישראלית, חלקם פעיל בארצות הברית, דרום אמריקה ואירופה, ובהם הרב אברהם זיידה הלר, ראש ישיבה ומנהיג הקהילה בצפת בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20.
נכדתו היא המיילדת המיתולוגית של צפת, רחל (דה בובע) דייטש (1867 – 1965), מיילדת מדופלמת שרכשה את מקצועה בווינה (1901) ושרתה את נשות צפת והגליל.
נינו של בנו אברהם יצחק, הנושא את שמו, אברהם יצחק קאהן, נשא לאשה את בתו של רבי אהרן ראטה, מייסד חסידות תולדות אהרן, והיה לאדמו"ר השני שלה.
חתניו של הלר, יצחק לורברבוים ויוסף משה הורוויץ, היו עסקני ציבור מרכזיים בצפת.
הנצחתו
עדויות רבות על פועלו ואחדים מכתביו המקוריים נמצאים במוזיאון "בית המאירי" בצפת. אחרים פזורים בירושלים: בספרייה הלאומית, בארכיון תולדות העם היהודי ובארכיון יד יצחק בן-צבי.
ביוזמת מוזיאון בית המאירי וראש העיר אילן שוחט הוצב בשנת 2006 ליד ביתו שלט "כאן גר" וזו לשונו: "יליד פולין. רב ומנהיג הקהילה היהודית בצפת ( 1841-1884), אב בית -דין, ממונה כולל ורשה וממשיכו של האדמו"ר אברהם דב מאבריטש. נודע בבקיאותו בהלכה ובידיעותיו בחכמת הרפואה. נטמן בצפת". השלט הוסר לפני מספר שנים.
| תקופת חייו של הרב שמואל הלר על ציר הזמן |
|---|
 |
לקריאה נוספת
- רבקה אמבון, הרב שמואל הלר (1803–1884) ומקומו בקהילה היהודית בצפת, עבודת דוקטור, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, 2016.
- רבקה אמבון, מקהילה מסורתית לקהילה אולטרה-אורתודוקסית: צפת האשכנזית בהנהגתו של ר' שמואל הלר, בשנים 1841 – 1884, עבודת מסטר בחוג ללימודי ארץ-ישראל, באוניברסיטת חיפה, 2004.
- רבקה אמבון, "ספרייה נעלמה אך לא נאלמה: הרב שמואל הלר וספרייתו", עת-מול 284 (אוקטובר 2023), עמ' 18–21.
- אברהם זיידה הלר, 'הרב, המנהיג והרופא: תולדות חייו ופועלו של רבי שמואל העליר, הוצאת מחשבת, 1989.
- שמואל הר נוי, צפת בצבת החינוך, 2020
- מנחם מנדל איילבום, ארץ הצבי, מהדורה מצולמת עם מבוא מאת נורית ארנון, ירושלים תשמ"ב.
- אלעזר רוקח, מצב העיר הקדושה צפת ותושביה האשכנזים, ירושלים חש"ד.
קישורים חיצוניים
מדיה וקבצים בנושא שמואל הלר בוויקישיתוף- רבקה אמבון, המנהיג הנשכח מצפת: ר’ שמואל הלר, באתר "דברים אחדים"
- כבוד מלכים ספרו של הרב שמואל הלר, בו הוא תומך במנהג של שריפת בגדים יקרים, בהילולת ל"ג בעומר בהר מירון.
- שלום צבר, "לבחינת השוני ביחס של הספרדים ושל האשכנזים לאמנות חזותית בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית", פעמים 56 (1993), עמ' 75–105.
- שמואל בן ישראל העליר (1803-1884), דף שער בספרייה הלאומית