Shmuel Feiner

שמואל פיינר (נולד ב-23 בינואר 1955, בתל אביב, ישראל) הוא פרופסור מן המניין להיסטוריה יהודית מודרנית באוניברסיטת בר-אילן, מופקד הקתדרה לתולדות היהודים בפרוסיה וראש מכון ליאו בק בירושלים, היסטוריון של תהליכי המודרניזציה והחילון ביהדות אירופה במאות המאה ה-18 וה-19 ובמיוחד תנועת ההשכלה היהודית.

שמואל פיינר למד החל משנת 1978 היסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון (1980), שני (1984) ושלישי, ובשנת 1990 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה בציון מעולה על עבודת הדוקטור "ההשכלה ביחסה להיסטוריה – הכרת העבר ותפקודיו בתנועת ההשכלה היהודית 1782–1882 (בהדרכת פרופ' עמנואל אטקס ופרופ' ישראל ברטל). עוד כתלמיד מחקר פרסם בכתבי העת "ציון" ו"תרביץ" את מאמריו הראשונים, שהתקבלו כפריצת דרך במחקר ההיסטוריה של ההשכלה: "המיפנה בהערכת החסידות: אליעזר צווייפל וההשכלה המתונה ברוסיה" (ציון, נא, תשמ"ו), "יצחק אייכל: 'היזם' של תנועת ההשכלה בגרמניה" (ציון, נב, תשמ"ז), "'המצרף' - הספר 'האבוד' של ההשכלה ברוסיה ומחברו יצחק אייזיק קובנר" (תרביץ, נח, תשמ"ט). בשנת 1990 זכה במלגת אלון והצטרף לסגל המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. בשנת 2001 התמנה לפרופסור מן המניין, ובשנים 2001–2004 כיהן כראש המחלקה לתולדות ישראל.

כחוקר השתתף בכנסים רבים בישראל, באירופה ובארצות הברית, והוא מרבה להרצות גם בפני קהל רחב של שוחרי ידע והיסטוריה יהודית. היה עמית במכוני מחקר שונים בישראל ובחו"ל ובכללם המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית, מרכז סכוליון של האוניברסיטה העברית, עמית הארי סטאר באוניברסיטת הרווארד, עמית במרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה ועמית במרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת אוקספורד. הוא השתתף בארגונם של כמה כנסים בינלאומיים וערך ספרים שהתפרסמו באנגליה, בגרמניה ובארצות הברית. במקביל למחקר ולהוראה הוא פעיל במסגרות אקדמיות שונות, ובכללן מרכז זלמן שזר, האוניברסיטה הפתוחה, האיגוד העולמי למדעי היהדות, החברה ההיסטורית הישראלית (חבר ההנהלה ובשנים 2004–2007 סגן יו"ר החברה), ומכון ליאו בק לחקר יהודי גרמניה (חבר ההנהלה והחל משנת 2007 יו"ר המכון). הוא חוקר ראשי (בשיתוף עם פרופ' זהר שביט) בפרויקט מחקר מקיף שזכה החל משנת 2004 למימון הקרן הישראלית-גרמנית (GIF) והקרן הלאומית למדע (ISF), ושבוחן ומשחזר את כלל מאפייניה של הרפובליקה הספרותית של ההשכלה שנוצרה במאות ה-18 וה-19 מנקודת המבט של היסטוריית הספר וההיסטוריה החברתית והתרבותית של הרעיונות. ספרו "מהפכת הנאורות, תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18", שהופיע בעברית בשנת 2002, זכה בארבעה פרסים: פרס קורת בהיסטוריה שניתן בארצות הברית בשנת 2004 לספר הטוב ביותר בהיסטוריה יהודית (Koret (Jewish Book Award in History עבור המהדורה האנגלית של הספר (The Jewish Enlightenment. Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2004) ופרס שטרוקמן-מאייר במדעי הרוח לשנת 2007 מטעם הפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת דיסלדורף בגרמניה (Meyer-Struckmann-Preis, Philosophische Fakultät, Heinrich Heine Universität Düsseldorf, Germany) עבור המהדורה הגרמנית (Haskala- Jüdische Aufklärung, Geschichte einer kulturellen Revolution, Hildesheim, Zürich, New York: Georg Olms Verlag, 2007) וכן מענק מחקר מקרן אלכסנדר פון הומבולדט הגרמנית (Humboldt Research Award, Alexander von Humboldt Stiftung, Germany, 2011) ופרס שזר בחקר ההיסטוריה היהודית לשנת תש"ע, על הספר "שורשי החילון".

חקר ראשית ההשכלה

תחום המחקר של פיינר הוא תהליכי המודרניזציה והחילון ביהדות אירופה של המאות ה-18 וה-19. בנושא זה הוא מתמקד בתנועת ההשכלה, שהייתה אליטה אינטלקטואלית יהודית שפרצה את גבולות התרבות המסורתית והציעה סדר יום חדש לחברה, לתרבות, לחינוך ולספרות. ביסודה הייתה ההשכלה, תרבות הנאורות של היהודים באירופה, זעקה גדולה ומתמשכת ליקיצה, לפיכחון ולהתחדשות, שקולה הדהד במאות ה-18 וה-19 במרחב הציבורי היהודי וחולל בו תזזית חסרת תקדים. ראשיתה של "מלחמת התרבות" בקרב היהודים נעוצה בהופעת המשכילים על במת ההיסטוריה. בעוד שבעבר היה מחקר ההשכלה בעיקרו מחקר הספרות העברית החדשה (במסורת שראשיתה בישראל צינברג ויוסף קלוזנר והמשכה בשמואל ורסס), הרי שפיינר הוא בין החוקרים שהעבירו את ההשכלה לתחומו של המחקר ההיסטורי, ויותר מאשר עסקו בטקסטים שייצרו המשכילים, ניסו ומנסים להבין את התפתחותה ההיסטורית ואת מקומה בכלל תהליכי המודרניזציה של יהדות אירופה, וזאת בהקשר הרחב יותר של הנאורות האירופית ותוך ניסיון ליישם את תובנות המחקר של הנאורות גם על ההשכלה.

ההשכלה, בעיניו של פיינר, הייתה התנועה הראשונה שפעלה באופן מודע ומכוון למען המודרניזציה של היהודים. הובילו אותה באירופה של המאות ה-18 וה-19 אינטלקטואלים יהודים משכילים וביקורתיים, ששאפו לחולל מהפכה תרבותית שתחדש את פני החינוך, הספרות, המחשבה והחברה, ותעצב זהות יהודית מורכבת שמשלבת אדם, אזרח ויהודי. פיינר קורא להשכלה "המהפכה הצרפתית" של היהודים; כפי שבמהפכה הצרפתית נלקחה הריבונות מהמלך ומהאריסטוקרטיה וניתנה לקבוצות חדשות של בורגנות ובעלי מקצועות חופשיים – כך גם בהקשר היהודי (אם כמובן במובן התרבותי בלבד), האליטה התורנית (רבנים-תלמידי חכמים) איבדה את מעמדה המונופוליסטי לטובת האליטה החדשה של הסופרים המשכילים.

ההשכלה הייתה הווריאציה היהודית של הנאורות האירופית, ובכך בו-זמנית גם חלק במוזאיקה של הנאורות וגם ייחודית ושומרת על צביונה היהודי; גם משולבת בעולם הערכים המודרני של אירופה בת הזמן (אמונה בקידמה האנושית, ביקורת כלפי דעות קדומות ואמונות טפלות, שאיפה לחירות, הומניזם ועוד) וגם צבועה בצבעי המסורת היהודית; גם מהפכנית מבחינת יומרותיה, שחתרו תחת המוסדות ובעלי הסמכות המסורתיים – וגם טוענת לשימור הקולקטיב היהודי ולסולידריות, ודוחה על הסף את אופציית ההתבוללות.

פיינר הראה במחקריו שלכרונולוגיה של ההשכלה לא הייתה כמעט מקבילה אחרת: בעוד שהנאורות הייתה תופעה מובהקת של המאה ה-18, הרי שההשכלה הגיעה לשיאה בקרב יהודי מזרח אירופה דווקא במחצית השנייה של המאה ה-19, בעידן הלאומיות והרומנטיקה. מבחינת תולדותיה של תנועת ההשכלה היא מייצגת תופעה רבת גוונים ובעלת היבטים שונים. פרויקט ההשכלה נישא על ידי משכילים מתונים ורדיקלים, משוררים רגישים ופובליציסטים זועמים ושנונים, פילוסופים מעמיקים (משה מנדלסון, נחמן קרוכמל) ומורים אפורים בבתי ספר פרובינציאליים, לוחמים מושבעים בחסידות (יוסף פרל, יצחק ארטר), פילולוגים (שלמה יהודה רפפורט), משכילים-שכנגד אויבי הרציונליזם (שמואל דוד לוצאטו), משכילים בעלי רגישות חברתית מפותחת שנטו לסוציאליזם (יהודה לייב לוין, משה לייב ליליינבלום), דאיסטים (דוד פרידלנדר, לצרוס בנדויד, יהודה ליב מיזס), אנטי-קלריקליים (יהודה ליב גורדון, יהושע השל שור), לאומיים (פרץ סמולנסקין, דוד גורדון) ושמרנים מובהקים (רש"י פין, אליעזר צווייפל, קלמן שולמן). אך למרות הדיפרנציאציה הזו ניתן להצביע על שורה של גורמים מלכדים ובכללם: תהליך ההמרה התרבותית שהוביל אל ההשכלה, העמדה החברתית-תרבותית אל מול האליטה הרבנית, המנטליות הביקורתית והליברלית, השותפות ברשתות התקשורת (בעיקר מכתבים וכתבי-עת) שכוננו את המרחב הציבורי שבו פעלו המשכילים ותודעת הרציפות שחיברה בין דורות ומקומות – בין ההשכלה המוקדמת במרכז אירופה מתחילת המאה ה-18 לבין "השכלת ברלין" לקראת סוף המאה ומרכזי המשכילים באימפריה האוסטרית ובאימפריה הרוסית במאה ה-19.

ההשכלה לא הייתה מעולם תנועה מגובשת ומאורגנת, או מסדר שחבריו התייצבו מאחורי פרוגרמה אחידה והלכו אחר מנהיגות מוסכמת. נכון יותר יהיה לראות את ההשכלה כרפובליקה הספרותית שקישרה את האליטה האינטלקטואלית המודרניסטית של סופרים, משוררים, פובליציסטים, מוציאים לאור, סטודנטים, רופאים ומורים. הללו חברו יחד לפרויקט מודרניות יהודי ייחודי, וראו עצמם אחראים למהלך היסטורי חסר תקדים בעל ממדים אוטופיים וכמו-משיחיים לתיקון עולם – שיקומה של החברה המסורתית לאור ערכי הנאורות; הפצת ידע כללי רחב על עולם הטבע והאדם; חינוכם של הדורות הצעירים לקראת השתלבותם בחיים כאזרחים מועילים ובעלי נגישות לחברה ולתרבות האירופית; חשיפת המרכיבים הנאורים במסורת היהודית; הקניית ערכים של סובלנות, אהבת האדם באשר הוא אדם, והשרשת האמונה בכוחו של המין האנושי ובכללם היהודי לעצב חיים טובים יותר, הגונים, פרודוקטיביים ומוסריים; ובעיקר הכשרת הלבבות למעבר, שנראה בעיני המשכילים בלתי נמנע והכרחי כל-כך, מ"העולם הישן" ל"עולם החדש". יריביהם מן האליטה הרבנית המסורתית, שהפכה תוך כדי העימות עם ההשכלה לאורתודוקסיה הדוחה את המודרניזציה על הסף, האשימו אותם בפגיעה באושיות המסורת הדתית ובערעור על סמכות הרבנים. נושאי תווית המשכיל שילמו על-כן לא אחת מחיר חברתי כבד של בידוד והוקעה.

מחקרו של פיינר מראה כי ראשיתה של ההשכלה במפנה התרבותי של "ההשכלה המוקדמת" – בהתעוררות הסקרנות למדע ולפילוסופיה שהתעוררה בפינות שונות של החברה היהודית באירופה החל מראשית המאה ה-18 אצל כמה גברים צעירים חניכי התרבות המסורתית. הללו לא מצאו את סיפוקם האינטלקטואלי בגבולות המוסדות, הידע וארון הספרים של האליטה התורנית, ואף היו חדורים בתחושת נחיתות ומוגבלות תרבותית בלתי נסבלת של היהודים לעומת התפתחות המדעים והתרחבות אופקי הידע בתרבות הסובבת. הם מחו למעשה על הזנחתה של המסורת המדעית והפילוסופית היהודית לטובת התמקדות בלעדית במסורת התלמודית ובקבלה.

הצגת יצחק אייכל כאבי תנועת ההשכלה

פיינר טוען לגבי מנדלסון טענה חדשנית: הצגתו של הפילוסוף היהודי מברלין כאבי תנועת ההשכלה אינה נכונה מבחינת תולדות ההשכלה. אצל מנדלסון ניתן אמנם למצוא את ראשיתה של הגות יהודית ליברלית המקדמת ערכים חדשים כמו סובלנות דתית וחברה רב-תרבותית, והמפרשת את היהדות על-פי אמות מידה רציונליסטיות ומוסריות; אך את תנועת ההשכלה גיבשו החל משנות השמונים של המאה ה-18 משכילים אחרים. תנועת ההשכלה כתופעה היסטורית בעלת נוכחות ארגונית ומוסדית, הפועלת למען הפצת רעיונותיה ומימוש סדר היום הציבורי שלה כלל לא עלתה במחשבתו של מנדלסון – וזאת למרות שהמשכילים עצמם בכל הדורות ראו אותו כמייצג את המשכיל המובהק. תולדותיה של תנועת ההשכלה מתחלקים לחמישה פרקים ומשתרעים על פני לא פחות ממאה ועשרים שנה, משנת 1778 ועד לשנים האחרונות של המאה ה-19. הפרק הראשון, האינטנסיבי אך הקצר יחסית (1778–1797) של התנועה עמד בסימן ההתגבשות הראשונית של ההשכלה הגרמנית, ומאחוריו עמדו בעיקר יוזמות הארגון של משכילי ברלין וקניגסברג שבפרוסיה. ההשכלה פרצה לראשונה כאיום וכאתגר על האליטה הרבנית וכמגמה ביקורתית במהלך הוויכוח שהתנהל סביב "דברי שלום ואמת" של וייזל בשנים 1782–1784. חוגי המשכילים הראשונים התארגנו בדיוק באותן השנים על ידי יהודים צעירים, מורים פרטיים וסטודנטים שמוצאם בקהילות שונות במרכז, מערב ומזרח אירופה, אשר ביקשו להקים מסגרות חדשות שבאמצעותן יתלכדו המשכילים, יקימו במות ספרותיות להפצת רעיונותיהם ויגבשו אלטרנטיבה להנהגה הקהילתית והרבנית. הרוח החיה מאחורי היוזמות הללו היה יצחק אייכל (1756–1804), יליד קופנהגן ותלמיד של עמנואל קאנט באוניברסיטת קניגסברג, שהקים שם בשלהי שנת 1782 חוג משכילים ראשון וקטן מאוד בהיקפו בשם "חברת דורשי לשון עבר". בשנה שלאחר מכן כבר יצא לאור בעריכתם של אייכל וכמה מעמיתיו לחברה הגיליון הראשון של כתב-העת המשכילי "המאסף". באמצעותו פרצה ההשכלה מהחוג המצומצם אל הקהילייה הרחבה יותר, שהקיפה קוראים, כותבים ומנויים במרחב שבין וילנה ללונדון. שנים ספורות מוקדם יותר נוסד בברלין (1778) בית הספר היהודי המודרני הראשון בעולם: "בית הספר חינוך נערים" (Freischule), שתוכנית הלימודים שלו התחלקה בין המקצועות התורניים למקצועות החול. שורותיה של התנועה הצעירה התרחבו, ובשנת 1787 הוקמה "חברת שוחרי הטוב והתושיה", במטרה לארגן את המשכילים בתאים ובמסגרות בעלות היקף רחב ועל-ארצי. בשלהי שנות התשעים דעכה ההשכלה בברלין, "המאסף" נסגר בשנת 1797 וחוגי המשכילים התפוררו. בברלין התחוללו אז תהליכי מודרניזציה סוחפים, ולמגמות הרנסאנס התרבותי של הספרות העברית שאותן הובילו המשכילים לא נמצאו אוהדים רבים. אלא שבזה לא הושם קץ לתנועת ההשכלה. רעיונותיה ותוכניותיה ויצירתה הספרותית מצאו הד בקהילות בהן תהליכי המודרניזציה היו איטיים יחסית או טרם החלו.

מחקרו בשנים האחרונות

בשנים האחרונות מתמקד מחקרו של פיינר בעיקר ביהדות המאה ה-18, ובניסיון לחשוף אפיקים נסתרים מהעין של חילון, מתירנות דתית ותירבות מודרני שקדמו להשכלה או התנהלו במנותק ממנה ובמקביל. שני מאמרים של פיינר שהתפרסמו לאחרונה מבטאים את הכיוון החדש הזה במחקרו: "מגמות השינוי ביהדות אירופה במאה ה-18: מנורמות "מסורת ומשבר" לדרמות "החוויה המודרנית", בתוך: ישראל ברטל ושמואל פיינר (עורכים), "היסטוריוגרפיה במבחן, עיון מחודש במשנתו של יעקב כ"ץ", ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2008, ומאמרו בקובץ מאמרי הכנס הבינלאומי שאירגנו דוד רודרמן ושמואל פיינר בלייפציג (2006) בנושא Early Modern Culture and Haskalah – Reconsidering the Borderlines of Modern Jewish History ושבו הציע פיינר לראשונה להעמיד לצד ההשכלה את התפתחות הרגישות ל"עולם החדש" ואת תהליכי החילון שבאו לידי ביטוי בתירבות מודרני, בספקנות ובמתירנות דתית בשחר העידן החדש בתולדות יהודי אירופה במאה ה-18: Shmuel Feiner, "On the Threshold of the "New World" – Haskalah and Secularization in the Eighteenth Century", Simon Dubnow Institute Yearbook, VI (2007), pp. 33-45.

ספריו

השכלה והיסטוריה: תולדותיה של הכרת-עבר יהודית מודרנית

זהו ספרו הראשון של שמואל פיינר – עיבוד של עבודת הדוקטורט שלו – שראה אור ב-1995, ויצא לאור גם באנגלית (2002). הספר מנסה לבדוק את יחסה של ההשכלה אל ההיסטוריה בכלל ואל העבר היהודי בפרט. הוא בוחן כיצד המשכילים ניצלו את דימויי העבר כדי לבסס את האידאולוגיה שלהם. אחד הגיבורים ההיסטוריים שלהם היה, למשל, הרמב"ם. בספרו טוען פיינר שהמשכילים הם היהודים המודרניים הראשונים הנתפשים כך בעיני עצמם; כלומר: הם השהכריזו החל מסוף המאה ה-18 שהם חיים בעידן חדש מאוד שונה מהעידן שהסתיים, שהם חיים ב"עת החדשה" – ומכאן משתמע שהחברה היהודית כולה חייבת להתאים עצמה, על מנת להיערך מחדש לעידן ההיסטורי המבטיח סובלנות, פתיחות ואולי אף זכויות. פיינר מראה בספר גם את התפתחותה של "היסטוריה פופולרית", וטוען שבניגוד לטענה הרווחת שההתייחסות המודרנית אל העבר היהודי ראשיתה ב"חכמת ישראל" בגרמניה של ראשית המאה ה-19, הרי שההשכלה קדמה בטיפוח תודעת עבר מודרנית ובעיצוב ראשון של נרטיב היסטורי מודרני למרות שלא הוציאה עדיין היסטוריון מובהק שכתב את תולדות היהודים בחיבור רצוף ומקורי. בנוסף מראה הספר שבמהלך המאה ה-19 התקיים במקביל להיסטוריוגרפיה המדעית של "מדעי היהדות" אפיק של "היסטוריה משכילית". הספר עוקב אחר השינויים בהיסטוריה המשכילית עד שלהי המאה ה-19, כאשר גוברת המגמה הלאומית בהיסטוריוגרפיה המשרתת את התודעה הלאומית המודרנית.

מהפכת הנאורות: תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18

כריכת הספר

ספרו זה של שמואל פיינר יצא לאור בשנת 2002. זהו ניסיון ראשון לכתוב את ההיסטוריה של תנועת ההשכלה במאה ה-18 במלוא היקפה, תוך שילוב ההיסטוריה האינטלקטואלית עם ההיסטוריה החברתית של המשכילים. הוא מתמקד בעיקר באזורים דוברי הגרמנית של אירופה מההשכלה המוקדמת, דרך ההשכלה המאורגנת והבשלה של שנות ה-70 וה-80 ועד קריסתה של תנועת ההשכלה במפנה המאות ה-18 וה-19. פיינר מציג את מאבקי התרבות שניהלו המשכילים עם האליטה הרבנית, אך גם את המחלוקות הפנימיות ואת הגוונים שהתקיימו בתוככי תרבות ההשכלה היהודית. הוא מגלה את חשיבותו של יצחק אייכל (1756–1804), יליד קופנהגן וסטודנט של עמנואל קאנט באוניברסיטת קניגסברג, כיזם תרבות נמרץ שהקים את אגודות המשכילים הראשונות ואת כתב העת "המאסף" והיה למעשה מנהיגה של תנועת ההשכלה.

הטענה העיקרית המובאת בספר זה היא שבהשכלה נוצר טיפוס האינטלקטואל היהודי המודרני: הסופר-העיתונאי-המו"ל, שאינו יונק ממקורות ידע וסמכות דתיים ורבניים את הידע שלו ואת סמכותו לפנות אל הציבור ולהציע סדר יום חדש מתוך מבט ביקורתי על החברה המסורתית ותרבותו.

הספר תורגם לאנגלית, וזכה בשנת 2004 בפרס קורת לספר הטוב ביותר בהיסטוריה יהודית של אותה שנה בארצות הברית. הספר תורגם גם לגרמנית בשנת 2007 וזכה בפרס מדעי הרוח מטעם הפקולטה לפילוסופיה של אוניברסיטת דיסלדורף בגרמניה.

משה מנדלסון

כריכת הספר

שמואל פיינר כתב את הביוגרפיה של משה מנדלסון (2005), דמות מרכזית בתרבות היהודית-גרמנית של המאה ה-18. הספר הוא אחד מבין הביוגרפיות של מנדלסון שמתפרסמות בהוצאת מרכז זלמן שזר בסדרת "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי" בעריכת אביעזר רביצקי, והיא עתידה להופיע גם בגרמנית ובאנגלית. דמותו של משה מנדלסון (1729–1786) סובלת ממטען כבד של דימויים. בעוד שעבור יהדות גרמניה וההיסטוריונים שיצאו מתוכה ובמיוחד היינריך גרץ היה מנדלסון פורץ הדרך אל העולם המודרני ומייסד ההשכלה (עמדה שכבר לא מקובלת במחקר, אך נמשכת למשל בספר ההיסטוריה הפופולרית "רקוויאם גרמני" מאת עמוס אילון), הרי שבדימוי הרווח בקרב היהדות האורתודוקסית, משה מנדלסון הוא האחראי למשבר היהדות ולצמיחת מגמות ותנועות הרסניות מנקודת ראותה כמו השכלה, רפורמה דתית והתבוללות.

פיינר כתב ביוגרפיה שמטרתה לנטרל את מטען הדימויים והמיתוסים, ולהציג את מנדלסון כדמות היסטורית שמובנת על רקע זמנה ומקומה. במיוחד מנסה הספר לגלות רגישות לתנודות שעבר מנדלסון בחייו, ולחלומות ולסיוטים שלו. מנדלסון, ההומניסט היהודי המודרני הראשון, ראה בחזונו חברה יהודית סובלנית, שבניה הם גם בני אדם בעלי זכויות אזרחיות והומניות. מצד שני, היה מאוד מפוכח, והכיר בגבולות של הנאורות ושל התרבות והחברה האירופית. הוא חש על בשרו את המפגש הקשה עם נאורים גרמנים שהציעו לו להמיר את דתו ועם מגבלות שהוטלו עליו ומנעו ממנו למשל להתקבל כחבר באקדמיה המלכותית הפרוסית. הביוגרפיה קשובה לקולו הגלוי והסמוי של מנדלסון; היא חושפת את המתח הטרגי שבין הלוחם הליברלי של הנאורות והאינטלקטואל המפורסם ביותר בין יהודי אירופה לבין האדם שידו קצרה נוכח אחיזתן של הקנאות הדתית והדעות הקדומות בחברה האירופית.

קול עלמה עברייה: כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה

כריכת הספר

ספר זה, שראה אור בשנת 2006, הוא אנתולוגיה שערך פיינר ביחד עם טובה כהן, אשר מבוססת על גילויים של כמה כתבים פרי עטן של נשים משכילות במזרח אירופה, בעיקר מן המחצית השנייה של המאה ה-19. הדרתן של הנשים מן הנאורות בכלל ומן ההשכלה בפרט היא תופעה שרק בשנים האחרונות החלו לתת עליה את הדעת. במאמר חלוצי שפרסם פיינר בשנת 1993 ("האשה היהודיה המודרנית – מקרה מבחן ביחסי ההשכלה והמודרנה") הוא הסביר תופעה זו כסוגיה המלמדת על גבולות המודרניזציה של ההשכלה.

הכתבים המקובצים באסופה זו מפרי עטן של נשים יהודיות במאה ה-19 מפריכים את המוסכמה בדבר שתיקתן של הנשים בתקופת ההשכלה. מחקר של כמה שנים בארכיונים ובכתבי העת הספרותיים העבריים של התקופה חשף כתבים עבריים מגוונים של כעשרים וחמש נשים, ששאפו לקחת חלק במהפכה התרבותית והחברתית שלה הטיפה תנועת ההשכלה. כתיבה עברית של נשים לא הייתה אומנם זרם דומיננטי ברפובליקה הספרותית של ההשכלה, אך עתה מתגלה כי בכל זאת קולן של הנשים נשמע. הנשים שביקשו להשתתף באופן פעיל במפעל ההשכלה, נתקלו במחסום תרבותי-מגדרי גבוה במיוחד שיצרה הדרתן מן התרבות העברית – תרבות הקודש והחול גם יחד – ומן השפה העברית, שפת הספרות המתחדשת. אפילו המשכילים שהצהירו על רצונם להרחיב את השכלת הנשים לא ראו בנשים שותף שווה, ותנועת ההשכלה התנהלה כ"מועדון גברי". הכתבים הנשכחים המובאים כאן מוכיחים כי לפחות כמה נשים, רובן ככולן בנות יהדות מזרח אירופה, לא השלימו עם הדרה זו, והשקיעו מאמצים ניכרים כדי לחצות את המתרסים שעמדו בינן ובין ספרות ההשכלה העברית: מתרס השפה, מתרס הבקיאות בספרות הקנונית ומתרס ההדרה מן התחום הציבורי.

התופעה המתגלה מתוך אסופה זו משנה את ההנחה המקובלת כי לספרות הנשים העברית של תחילת המאה העשרים לא קדמו התחלות במאה ה-19. נכון לומר כי הכותבות המשכילות העבריות הן המבשרות את המשוררות והסופרות של תחילת המאה ה-20. הטקסטים שנאספו כאן, מחאות פמיניסטיות, מכתבים, מאמרים ושירי הערצה לסופרים ומשוררים, כוללים גם את הרומן המקורי הראשון שכתבה אישה יהודייה בשפה העברית ("אהבת ישרים" של שרה פונר-מיינקין). לצד הכישרונות, היכולת הלשונית העברית והבקיאות התרבותית, נחשפים גם התסכולים, העכבות, חרדת היצירה ותחושת הנחיתות של הנשים שהתדפקו על דלתות הרפובליקה הספרותית והעברית בת זמנן. המבוא המקיף שהקדימו פיינר וכהן לאנתולוגיה מתמודד עם כל השאלות הללו ומוסיף את הגוון המגדרי של תולדות ההשכלה.

עת חדשה, יהודים באירופה במאה השמונה עשרה, 1750-1700

ספר זה שראה אור בשנת 2017 הוא כרך ראשון מבין שניים שמשרטט את הביוגרפיה המפותלת ורבת הסתירות של המאה השמונה עשרה היהודית. הייתה זו לפי טענת המחבר המאה הראשונה בעידן המודרני של היהודים. התמורות העמוקות שהתחוללו בה עיצבו את הדורות שאחריה, ולא מעט מקולותיה מהדהדים עד היום הזה. חזון עתיד לעולם מתוקן ומואר שתבונה והומניזם יתגברו בו על ה"ברבריות" התערבב בתמונות עולם לעומתיות שצבעו את המציאות בצבעים קודרים. הנאבקים להסרת מגבלות מהמיעוט היהודי בשם הסובלנות ההומניסטית התמודדו עם החושדים באופיו הלקוי ללא תקנה שמנציח את זרותו ואת הסכנות הנשקפות ממנו. במוקדי התסיסה והמתיחות באירופה בכלל ובקרב היהודים בפרט התגלתה עוצמת האוטונומיה של האדם המודרני. טביעות אצבעותיו של "האני" השואף "לעלות ולהצליח", האינדיבידואל המכיר בערך עצמו, ניכרו כמעט בכל המחלוקות והסערות במרחב הציבורי. מתוך האזנה רגישה לקולות המחאה ולשאיפות לתיקון עולם ולהשגת האושר ליחיד ולכלל, נפרס בספר "עת חדשה" סיפורה של המאה מנקודת מבטם של יהודי אירופה.

המאה השמונה עשרה היהודית מסחררת בדמויותיה ואירועיה, ובכרך הזה, המקיף את מחציתה הראשונה (1750-1700), נפתחים בין היתר חלונות לעילית העשירה בעידן האבסולוטיזם והברוק ולחיי נוודים ומשרתות; ליומנה של גליקל בת לייב ולחיים האינטימיים של הרב יעקב עמדן; לשערוריות שחוללה השבתאות; לרדיפתו של "הבחור מפדובה" משה חיים לוצאטו; למתח שבין רפואה מאגית לאתגרי המדע; למחשבי קץ, לעולים לארץ ישראל ולמחלוקות חריפות בקהילות הספרדיות והאשכנזיות של לונדון ואמסטרדם; לצמיחתה של ספרייה חדשה ולניצני החסידות וההשכלה; למצוקות ולהזדמנויות בעתות מלחמה; לעלילות דם בפולין, לפרשת גירוש יהודי פראג, לגורלו של "היהודי זיס" ולקולות הראשונים לסובלנות דתית. 

• שמואל פיינר, מהשכלה לוחמת להשכלה משמרת - מבחר כתבי רש"י פין. ירושלים: מרכז דינור, 1993.
• שמואל פיינר, השכלה והיסטוריה, תולדותיה של הכרת עבר יהודית מודרנית. ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1995.
• יצחק אייזיק קובנר, ספר המצרף, כתב-מחאה משכילי מן המאה הי"ט, ההדיר מכתב היד בצירוף מבוא והערות שמואל פיינר. ירושלים: ספרית דורות של מוסד ביאליק, 1998.
• שמואל פיינר בשיתוף עם אבנר הולצמן, יהודה פרידלנדר, חוה טורניאנסקי, דוד אסף, ישראל ברטל (עורכים), מווילנה לירושלים, מחקרים בתולדותיהם ובתרבותם של יהודי מזרח אירופה מוגשים לפרופסור שמואל ורסס, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2002.
• שמואל פיינר, מהפכת הנאורות – תנועת ההשכלה היהודית במאה השמונה-עשרה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2002.
• שמואל פיינר, משה מנדלסון, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2005 (הדפסה שנייה ושלישית 2006).
• שמואל פיינר וישראל ברטל, ההשכלה לגווניה, עיונים חדשים בתולדות ההשכלה ובספרותה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2005.
• שמואל פיינר וטובה כהן, קול עלמה עבריה, כתבי נשים משכילות במאה התשע עשרה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
• שמואל פיינר וישראל ברטל, היסטוריוגרפיה במבחן, עיון מחדש במשנתו של יעקב כ"ץ, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2008.
• שמואל פיינר, שורשי החילון: מתירנות וספקנות ביהדות המאה ה-18, מרכז זלמן שזר, 2010.
• שמואל פיינר, מלחמת תרבות, תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-19, הוצאת כרמל, ירושלים, 2010.
• שמואל פיינר, עת חדשה, יהודים באירופה במאה השמונה עשרה, 1750-1700, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2017.

• מיכאל מאיר, על ספרו של שמואל פיינר 'מנדלסון', בסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, זמנים 100 (2007).

• פרופ' שמואל פיינר, באתר אוניברסיטת בר-אילן
• שמואל פיינר, ההשכלה היהודית, הרצאה מצולמת, באתר תולדוט
• הספרים של שמואל פיינר, באתר "סימניה"
• רשימת המאמרים של שמואל פיינר באתר רמב"י: בעברית, בלועזית
• Moshe Rosman, "Haskalah, A New Pardigm", Jewish Qaurterly Review, 97, 1 (2007), pp. 129-136
• אמנון ז'קונט, "מלחמת תרבות: תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-19" מאת שמואל פיינר, מלחמת החוכמה, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2010
• שמואל פיינר, אביר כל סופרי קדמוניות, באתר הארץ, 26/03/10
• שמואל פיינר, הבאת בידך אבן יקרה ואין מבקש, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2006
• שמואל פיינר, חלומות, סיוטים ומאבקים לסובלנות דתית, מתוך משה מנדלסון
• שמואל פיינר, לשחרר את ההיסטוריה מן הפוליטיקה, הסתדרות המורים בישראל, גיליון 23, חורף 2004
• קלמן נוימן, בדידותו של המתנחל המתון, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2005
• זאב לוי, "היהודי הנסבל" שהיה לנביא הנאורות בגרמניה, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2005
• זהר שביט "כאן נדפסים ספרים שלעולם אינם נקראים" (על "מהפכת הנאורות תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18"), הארץ "ספרים", 13 בנובמבר 2002
• יפה ברלוביץ, היבשת האבודה של סופרות עבריות, באתר הארץ, 20 בפברואר 2007
• ד"ר אריה קיזל, מנדלסון: הטיול המשפיל באונטר דן לינדן (בעקבות ספרו של פרופ' שמואל פיינר אודות משה מנדלסון), 10 בספטמבר 2005
• שמואל פיינר וישראל ברטל (עורכים), ההשכלה לגווניה: עיונים חדשים בתולדות ההשכלה ובספרותה
• מיכאל מאיר, על סף המודרנה, על הספר "מנדלסון", זמנים 100
• ורד לי, חמש שאלות לשמואל פיינר: יוצאים לתרבות רעה, באתר הארץ, 17 בפברואר 2010
• תומר פרסיקו, "שורשי החילון: מתירנות וספקנות ביהדות המאה ה-18" מאת שמואל פיינר, חוטאים חדשים, באתר הארץ, 21 באפריל 2010