Sarah Ita Felman

שרה איטה פֶלמַן (א' בניסן תרט"ז, 6 באפריל 1856, מזריטש, פולין – ח' באלול תרצ"ו, 26 באוגוסט 1936, תל אביב) טיפחה את הפרדס היהודי הפרטי הראשון בארץ, כונתה "חלוצת הפרדסנות העברית בארץ ישראל".

שרה איטה פלמן נולדה בכפר בסביבות מזריטש בפולין, לחיים וגניה-רחל דומב, שהיו חקלאים וגידלו פרות.

בשנת 1870, בגיל 14, נישאה לדב דוד (ברקו) פלמן מן העיר מזריטש, אלמן שהיה מטופל בשני ילדים קטנים. דב דוד היה סוחר עורות אמיד שעסקיו השתרעו בין פולין לגרמניה, אבל ב-1882 עם תחילת העלייה הראשונה, החליט לעלות לארץ ישראל ולקנות בה חלקת אדמה. הוא הגיע לארץ ב-1883, ללא משפחתו, ובניגוד למקובל אז, לא הצטרף לאחת המושבות החדשות, אלא קנה בכספו 40 דונם אדמה, שחלקה הייתה נטועה בהדרים, בשולי הכפר הערבי סומייל. אז שב למזריטש, כדי לצרף אליו את בני משפחתו. לדב דוד ולשרה איטה כבר היו בשלב ההוא שבעה ילדים: שני הבנים מאשתו הראשונה, שנפטרה, וחמישה שנולדו לבני הזוג. לאלה הצטרפו גם אמו של דב דוד, מלמד לילדים, שוחט ומשרתת גויה שלא הסכימה להיפרד מהמשפחה.

בדרכם אל הנמל, רכשו בני הזוג ספר לימוד ערבית ובדרך למדו מילים בסיסיות שיעזרו להם לתקשר עם שכניהם החדשים.

הם בנו את ביתם בחלקת האדמה שרכשו, בפאתי סומייל, הרחק מכל קהילה יהודית. הקהילה היהודית הקרובה ביותר שכנה ארבעה קילומטרים משם, ביפו. מיד עם בואם החל דב דוד לטעת את החלקה בעצי הדר. את ידיעותיו המעטות על חקלאות למד מן השייח של כפר סומייל ומשכניו החדשים. בצד הפרדס זרע דב דוד שעורים וחטים ללחם, ובחצר הבית גידל תרנגולות אחדות שהטילו ביצים, שלוש פרות לחלב ולגבינות, וירקות. את התוצרת היה מוכר ליהודי יפו ומהם התפרנס. אלא שדב דוד לא הוציא את שנתו בארץ. באחד מחודשי הקיץ החמים, כאשר עבד בפרדס ללא כיסוי ראש, הוא קיבל מכת שמש ומת.

באחוזה בסומייל נשארה שרה איטה, אלמנה צעירה שטרם מלאו לה 30, עם שבעה ילדים גדולים וקטנים. לא לאורך זמן: שבועיים לאחר מותו של דב דוד מתה מקדחת גם התינוקת, אלקה, ואחריה עוד בת קטנה - חיה. עם זאת, שרה איטה סירבה לבקשותיהם של בני משפחה ורבנים שדחקו בה לשוב לפולין, והחליטה להישאר ולהמשיך את מפעלו של בעלה. באיגרת ששגרה לאחד הרבנים כתבה: "יקרה לי ירושת בעלי ועמלו אתו עבדתי ועמלתי. בפינה הזו ראה את פינת חייו, ואני לא אלך מכאן! את נפשי אתן לאדמה הזו שהקריב את עצמו עליה".

שרה איטה המשיכה את מלאכת שתילת הפרדס, שקיבל את השם "גינת דוד", לזכרו של דב דוד, אבל חלפו עוד שנים ארוכות עד שהפרדס החל להניב, וכספה של שרה איטה אזל. היא מכרה את תכשיטיה, וביקשה מבני המשפחה במזריטש למכור את שארית רכושה שם ולשלוח אליה את הפדיון. וכאשר גם אלה לא הספיקו, פנתה אל הברון אדמונד דה רוטשילד וביקשה הלוואה של 300 פרנק.

האיש שפרש את חסותו עליה היה השייח המקומי של סומייל, מחמד אבו ג'ברא. הוא הפיץ הודעה בכל הכפרים מסביב, שמי שיפגע ב"סית שרה", ילדיה או רכושה, דמו בראשו. ואכן, היו מקרים ששודדי דרכים זרים לא שמעו את האזהרה, ושדדו בהמות או ציוד מהפרדס. במקרים כאלו היו יוצאים אנשי השייח בעקבותיהם לנקום ולהחזיר את הגזלה. פעם אחת טבע ילד ערבי בבריכה בפרדס (לימים בריכת גן הדסה). הפרשה כמעט שהתפתחה לעלילת דם, ערביי הכפר רצו לפרדס במקלות ובגרזנים. אלא שאמו של הילד המת, לא נתנה לפגוע בשרה איטה והגנה עליה בגופה.

בתום חמש שנים מיום בואה ארצה, החל הפרדס להניב פרי. משלוח הפרי הראשון לארצות אירופה (שעליו היו מוטבעות האותיות ג"ד - גינת דוד) נחל אמנם כישלון, כי שרה איטה וילדיה הגדולים לא ידעו איך לארוז את הפרי כך שישתמר, אבל בשנים הבאות למדו את תורת האריזה וחוו רווחה כלכלית. עד כדי כך, שכאשר ביקר הברון רוטשילד שוב בארץ, בשנת 1899, התייצבה אצלו שרה איטה, והייתה לאחת מהאנשים היחידים בארץ ישראל שהחזירו את חובם לברון.

עם השנים הפכו שרה איטה ובניה למומחים לפרדסנות, ומי שביקש ללמוד את תורת ההרכבה היה מגיע לגינת דוד. איכרי פתח תקווה, שב-1889 ניטעו בה הפרדסים הראשונים, היו מן הראשונים שלמדו פרדסנות ממשפחת פלמן. בנו הבכור של דב דוד, אהרן לייב, שהיה יד ימינה של שרה איטה, אמו החורגת, הוציא, ב-1891, את הספר העברי הראשון על פרדסנות - "מעין גנים - הלכות נטיעת גנים ופרדסים בארץ הקודש".

גם טיילים ותיירים היו פוקדים את הפרדס, כפי שתיאר זאת זלמן בן-טובים, מראשוני העיתונאים בארץ בעיתון החבצלת (מ-1897): "והבאיארה דמיונה כיער רענן גדול... אל כל אשר נשאנו עינינו נפגשנו בים תפוחי-הזהב רבים מרהיבי העין... ונצא מהגן ונבוא הביתה... ישבנו סביב השולחן ונטיב את לבנו בלביבות ויין ואנוכי הרימותי את כוסי ואשתה לחיי הגברת שרה איטה ובני משפחתה האהובים."

אלו היו גם השנים שבהן הוקמו השכונות הראשונות מחוץ לחומות יפו, והפרדס בסומייל לא היה שוב מבודד כל כך. בימיהם הראשונים בארץ, הצטער דב דוד, איש דתי מאוד, על כך שלא יכול היה להגיע ליפו לתפילות השבת. הדרך הייתה ארוכה הרבה יותר ממה שמותר על פי תחום שבת, ואפילו עירוב לא פתר את הבעיה. עם הקמת נוה צדק, בשנת 1887, הצליחו בניו להניח עירוב במחצית הדרך (במקום שבו משתרע עכשיו רחוב המלך ג'ורג') ולהצטרף סוף סוף לתפילה במניין.

בניית השכונות החדשות מצפון ליפו הביאה גם לפרידתה של שרה איטה מסומייל. בניה של שרה איטה, וכלותיה, שגרו עד אז בבית בשולי סומייל, לחצו מאוד על האם לעבור לנוה צדק. הם רצו לחיות בסביבה יהודית ולהעניק לילדיהם חינוך הולם. שרה איטה, שניסתה תחילה להתנגד, נענתה לבסוף, ובשנת 1899, 15 שנה לאחר בואה לארץ ישראל ולאחר שהקימה את ביתה בסומייל, עזבה שרה איטה את הפרדס ועברה לגור עם ילדיה בנוה צדק. מאז, אפשר היה לראותה רוכבת על חמור בין הבית בנוה צדק לפרדס בסומייל.

מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ב-1914, הביאה למצוקה כלכלית. שוקי אירופה נסגרו בפני הפרי שהגיע מן האימפריה העות'מאנית, אבל המשאבים שנדרשו לאחזקת הפרדס לא פחתו. באביב של שנת 1917 בא הגירוש מתל אביב ומיפו. בניגוד לרוב היהודים בארץ, ששמרו על אזרחותם האירופית, דב דוד פלמן, ואיתו כל משפחתו, קיבלו על עצמם אזרחות עות'מאנית מיד עם בואם לארץ ישראל. ובכל זאת, נמנו גם הם עם המגורשים, מיפו לפתח תקווה, ומשם - לצמח. ערב הגירוש הגיע השייח אבו ג'ברה לשכונת אחווה, שם התגוררה המשפחה, והוביל על בהמות המשא שלו את המשפחה ואת רכושה לסומייל. שם הטמינו הבנים את רכושם, כולל כדי יין שבהם סחרו בעת ההיא, הפקידו את הטיפול בפרדס בידי השייח, ויצאו צפונה. בצמח, שהייתה אז צומת חשוב, קיבלו בניה זיכיון להקים חנות לשימוש הצבא הטורקי, חנות ששימשה כיסוי לפעולות הברחה, של כסף ומכתבים, לתושבי הארץ הגולים.

עם תום המלחמה שכרה שרה איטה עגלה רתומה לשתי פרדות, בדרך הביתה. פעמיים במהלך המסע, שארך שלושה ימים, התהפכה העגלה, ושרה איטה שבה הביתה חבולה, אחת מצלעותיה שבורה, והיא נאלצה לעבור ניתוח. בפרדס שרר עם תום המלחמה חורבן ממש, עציו נעקרו, ונדרש לו שיקום ארוך ומסור עד ששב לפרוח. הפעם נטלו הבנים את עיקר העול על עצמם.

בשנת 1934 החליטו בתל אביב לחגוג מלאת 50 שנה לנטיעת הפרדס העברי הראשון. אנשי מועצת העיר ובראשם מאיר דיזנגוף, ולצדם ידידים ובני משפחה, הרב הראשי של תל אביב, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, ונציג הפרדסנים - כולם התאספו במלון "שפת הים", ערכו לשרה איטה חגיגה רבתי, והכתירו אותה בתואר "חלוצת הפרדסנות העברית".

שרה איטה בת ה-80 כבר לא הצליחה לרכוב על החמור, ובביקוריה הנדירים בפרדס הייתה מוסעת במכונית. אלו היו השנים שבהם העיר תל אביב צמחה והתפשטה צפונה, עד אשר סגרה על הפרדס, והמשפחה החליטה לעקור את הפרדס ולמכור את האדמות. בחודש ניסן תרצ"ו נסעה שרה איטה בפעם האחרונה לפרדס, תשושה ושחוחה, להיפרד ממפעל חייה. כאשר חזרה הביתה, נכנסה למיטה וכמעט לא קמה מאז, עד שחמישה חודשים אחר כך, בחודש אלול, נפטרה.

הימים היו ימי המרד הערבי הגדול, ימים של מתח רב בין יהודים לערבים, ובכל זאת שלחו ערביי סומייל נציגים, בחשאי, לנחם את המשפחה האבלה.

לימים, נבנו בשטח הפרדס גם גן העיר ובניין עיריית תל אביב-יפו בכיכר רבין. שני רחובות בארץ מאזכרים את פועלה של שרה איטה פלמן - "רחוב הפרדס" שנטוע באזור הפרדס בתל אביב, ורחוב "חלוצת הפרדסנות" בפתח תקווה.

נכדתה, צפורה, נישאה ליוסף ליפשיץ מראשוני הציונים בחיפה.

• אברהם פלמן, ראשית הפרדסנות העברית, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א', פרק מ"ט, עמ' 553–572.
• יעקב יערי-פולסקין, חולמים ומגשימים, הוצאת מ. מזרחי 1967, עמ' 115–120.
• יעקב שלמה לוי, תל אביב של מעלה, (בתוך) המודיע ג כסליו תש"ע.

• דני רכט, בית שרה איטה פלמן, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
• אילנה כהן-פנר משוחחת עם פרופ' יפה ברלוביץ, סית שרה - הפרדסנית הראשונה בתל אביב שלפני תל אביב,
• רחוב משלה