Quick Facts
Biography
רוזה גינוסר (גינצברג) (14 ביולי 1890, הומל, רוסיה (רוסיה הלבנה) – 10 בינואר 1979, ירושלים) הייתה פעילת ציבור ומשפטנית ישראלית, יושבת ראש ונשיאת ויצ"ו העולמית, האישה הראשונה בארץ ישראל שעסקה בפרקטיקה משפטית ופתחה משרד עורכי דין עצמאי. נחשבת לאישה עורכת הדין הראשונה בארץ ישראל.
ילדות ונעורים
רוזה (שושנה) הכהן נולדה ב-14 ביולי 1890 בעיר הומל שברוסיה (רוסיה הלבנה; כיום בדרום-מזרח בלארוס), בתם של מרדכי בן הלל הכהן, ממנהיגי העלייה השנייה, פובליציסט וסופר פורה, איש תנועת חובבי ציון ושפרה-בתיה לבית פבזנר, בת אברהם נתן נטע פבזנר, סוחר ועסקן בן הומל, מזקני חובבי ציון ברוסיה.
התחנכה חינוך עברי וגדלה בבית אמיד, שבו שררה אווירה ציונית שעוצבה ברוח ההשכלה. לתקופת ילדותה ונעוריה, לצד קשריה המשפחתיים והחברתיים, ולרעיונות שספגה במהלכה, הייתה השפעה חשובה על חייה ומאבקיה עם השנים. לימים העידה כי משפחתה הייתה חלק מן "המשפחות של האריסטוקרטיה הציונית של רוסיה בפרוס המאה", ועל עצמה בתור מי שגדלה "באווירה של חיבת ציון, ויכוחים על הציונות ועל ארץ ישראל".
בשנת 1906, והיא כבת 16, נסעה בגפה לעיר אודסה כדי ללמוד בגימנסיה. שם התהדקו היחסים בינה לבעלה לעתיד, שלמה גינוסר (גינצברג), בנו של אחד העם (אשר גינצברג), קרוב משפחה רחוק שאותו הכירה עוד בימי ילדותה.
בפריז ובלונדון
בשנת 1907 עלו הוריה לארץ ישראל, וב-1908, כאשר סיימה את לימודיה, הגיעה בעקבותיהם לביתם במושבה האמריקאית-גרמנית ביפו ביפו. באותה תקופה שלמה גינוסר הגיע גם הוא ארצה ושכנע אותה לבוא עמו לפריז ללמוד משפטים, בעוד הוא ילמד פילוסופיה. הזוג עשה דרכו לפריז בשנת 1908. את חופשותיה מהלימודים בילתה בפריז, בבית אחד העם בלונדון, או בבית הוריה בארץ ישראל.
ב-19 באוקטובר 1913 קיבלה את הדיפלומה, ולאחר מכן עבדה שמונה חודשים אצל עורכי דין פריזאיים, ובמשך שלוש וחצי שנים עבדה כמזכירה אצל עורכי דין רוסים, ששימשו אז יועצים משפטיים לשגרירות הרוסית בפריז. היא לימדה צרפתית בגימנסיה לצד עבודה צדדית במלצרות בבית התה באולם ההתעמלות של בית הספר לבנות.
השניים חיו יחדיו בלא שנישאו. הוריה היו מעוניינים לראות את הזוג תחת החופה, אך התייחסו לעניין במידה רבה של סובלנות. לעומתם, אחד העם היה נחרץ יותר, וכאשר רצה הזוג לעבור ללונדון, התנה את מגוריהם בביתו בכך שיינשאו. במרץ 1916 שלחה מכתב להוריה ובו הודיעה להם על הנישואין. הנתק בין ארץ ישראל לאירופה בימי מלחמת העולם הראשונה עשוי להסביר מדוע לא נערך הטקס בנוכחות כל בני המשפחה, אך ככל הנראה לא הייתה זו הסיבה היחידה. אחד עשר ימים לפני שקיבל הכהן את המכתב מבתו, שלח אחד העם מכתב לשלמה בנו והפציר בו להינשא לרוזה. הוא לא ניסה להסתיר את זעמו כלפי בנו, שראה בנישואין 'אקט אלים' שיש להתנגד לו. אחד עם דחה על הסף את טיעוני בנו, שהציג טיעונים פילוסופיים נגד מוסד הנישואין. במחצית שנת 1917 נישאו רוזה ושלמה גינוסר בשווייץ, ועברו לגור בבית אחד העם בלונדון במשך ארבע שנים.
פעילות ציונית וייסוד ויצו העולמית
עם הצהרת בלפור הפכה בריטניה למרכז העשייה הציונית, ובה נקבע המשרד הציוני המרכזי. גם הסניף הראשון של ויצ"ו הוקם בלונדון, ומשעברה גינוסר בשנת 1917 עם בן זוגה לביתו של אחד העם, הפכה שותפה לעשייה בשני הגופים. היא הייתה מזכירת הכבוד הראשונה של ויצ"ו, וכמו כן עזרה בהקמת הסניף בלונדון ב-1920. גם לאחר עלייתה לארץ ישראל ב-1922 יחד עם בן-זוגה וחמה המשיכה למלא תפקידים שונים בארגון.
המאבק המשפטי על זכות הנשים לשמש כעורכות דין בארץ ישראל
גינוסר שיערה שזכות הנשים לעסוק במשפטים, שכבר התקבלה זמן רב קודם לכן בפריז שבה למדה, וזמן לא רב קודם לכן בלונדון, שבה התגוררה, תתקבל גם בארץ ישראל. אך ב-1922, כשפנתה לראשונה לשלטונות המנדט הבריטי וביקשה לעמוד לבחינת עורכי הדין הזרים במטרה לקבל רישיון לעריכת דין בארץ ישראל, נענתה בשלילה בנימוק שהיא "אינה אדם" (Person). מאחר שפקודת עורכי הדין אפשרה ל"אדם" לעמוד לבחינה ונשים לא נכללו בהגדרה זו, הן היו מנועות מלגשת לבחינה. כמו כן, הבריטים רצו להימנע מלהרגיז את הפלסטינים בארץ, שהתנגדו למהלך.
במהלך השהות בביתו של אחד העם והעבודה במשרד הציוני בלונדון הרחיבה את חוג מכריה, ואלה סייעו לה במאבקה. בעבורה היה זה במידה מסוימת המשך ואף הרחבה של החשיפה לעולם המנהיגות הציונית, לה זכתה עוד בצעירותה. ביתו של אחד העם היה מרכז ציוני בלתי רשמי, ותקופת שהותה בו אפשרה לה לפגוש אם לא בשועי עולם אזי בשועי הציונות. אלו דמויות שנטלו לימים חלק חשוב במאבקה המשפטי, ביניהם נורמן בנטוויץ', שהיה היועץ המשפטי של ממשלת המנדט והארי סאקר, שייצג אותה בחלק מההליכים המשפטיים ושימש כמאמנה בתקופת ההתמחות אותה השלימה באותם ימים.
במהלך שמונה שנים נאבקה למימוש זכות זו. היא זכתה לתמיכה מצד התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל. העליות והמורדות שידעה היו תלויות בעיקר בנסיבות חיצוניות כגון חילופי השלטון בבריטניה וחילופי גברי בממשל הבריטי בארץ ישראל. ככל שהתקדם מאבקה נשאבה לתוכו יותר ויותר, וכך גם התפתחה בה בהדרגה הנחישות והשכנוע העמוק בצדקת דרכה.
ב-1929, בשיאו של מאבקה המשפטי נגד שלטונות המנדט, כתבה מכתב שהופנה לקולונל ג'וזאיה קלמנט וודג'ווד (חבר פרלמנט בריטי מטעם מפלגת הלייבור, תומך נלהב בקידום העניין הציוני), בו ביקשה את עזרתו ובעלה מספר טיעונים הקשורים בסכסוך היהודי-ציוני הערבי-פלסטיני, בעמדות פמיניסטיות וביחס הבריטים לנושא. אחד מטיעוניה היה כי כמה מחבריה החשובים של מפלגת הלייבור הביעו את תמיכתם והערכתם במאבק לזכויות נשים כאשר ביקרו בפלשתינה באותה תקופה. נראה כי בשלב זה כבר הייתה גינוסר מודעת לכך, שעמידתה מסמלת שני מאבקים - פמיניסטי וציוני, והיא השכילה לעשות בכך שימוש ולרתום לצידה בדרך שני מחנות חשובים.
ניצחונה במאבק והתגובות לו
ב-15 בפברואר 1930 ניתן פסק הדין לעתירה שהגישה לבג"ץ המנדטורי ובו נקבע כי לנשים ישנה הזכות לעסוק בעריכת דין בארץ ישראל. פסק הדין נודע בירושלים ועורר עניין רב. ביישוב נשאו אותה על כפיים. הכותרת הראשית בעיתון הארץ בישרה בחגיגיות: "אישה רשאית להיות עורך דין בארץ ישראל". עדה פישמן וגולדה מאיר בירכו אותה בשם מועצת הפועלות על ניצחונה: "הפועלת העברית, אשר מתוך מאמצים עצמיים מתמידים היא סוללת לה את דרכה בחיים ובעבודה – דרך העובד העברי להקמת חברה עובדת חופשית – רואה בשמחה מיוחדת את דרך כיבושך הרב בשטח פעולה חדש וכה חשוב לאישה בא"י".
התאחדות נשים עבריות ראתה בהישג של גינוסר אחד מהישגיה החשובים של ההתאחדות. לימים, כאשר כיהנה כנשיאת ויצו, הרבתה לספר על מאבק זה והציגה אותו כמאבק שניהלה למען זכויות נשים.
לאחר הניצחון המשפטי והשלמת המטלות הפרוצדורליות השונות הוסמכה לפניה פרידה סלוצקין, שכבר היו ברשותה המסמכים המתאימים. כך ניטלה מגינוסר הבכורה מבחינה כרונולוגית, אך זה לא גרע ממעמדה כעורכת הדין הראשונה. ב-24 ביולי 1930 הוסמכה גינוסר (גינצברג) כעורכת דין בטקס רשמי.
פרקטיקה משפטית בתקופת היישוב
בשנת 1931 פתחה משרד משלה. היא הייתה האישה הראשונה שעסקה בפרקטיקה משפטית, והראשונה שפתחה משרד עורכי דין עצמאי. המשרד שכן בבניין ג'נרלי ברחוב הנסיכה מרי בירושלים. כשרחל אוסורגין, בתו של אחד העם, הגיעה ארצה, החלו לעבוד בשותפות. אף שהן סברו כי רק נשים יימנו עם לקוחותיהן, התברר אחרת. גינוסר (גינצברג) בחרה במשפטים הקשורים בהגירה לארץ ישראל, עשייתה הציונית הוליכה אותה לעסוק בהיבטים המשפטיים של עליה, כגון השגת סרטיפיקטים למאות פליטים יהודיים מגרמניה. לא אחת ניצלה את קשריה החברתיים והיכרותה עם פקידים אנגלים גבוהים כדי לזכות במשפטים אלה.
פרישתה מפרקטיקה משפטית ופעילות בויצו
בתקופת מלחמת העצמאות והמצור על ירושלים ארגנה דיור ליהודים שפונו משכונות מסוכנות. במשרדה טיפלה גם בענייני ויצו. המעורבות בארגון ויצו הביאה עמה עיסוק בלתי מבוטל בתיקי אימוץ ילדים.
לאחר המלחמה הציע שר החוץ משה שרת לשלמה גינוסר לצאת בשליחות המדינה ולשמש ציר ישראל ברומא. מבחינתה, משמעות הדבר הייתה לעזוב את המשרד לתקופה ממושכת. ממכבש הלחצים שהופעל עליה ניתן לשער שהיססה לעזוב את הארץ ואת המשרד לאחר כחמש עשרה שנות פעילות משפטית. אנשי משרד החוץ הבטיחו לסייע לה להפעיל את משרדה גם בתקופת שהותה ברומא, והיא נאותה לצאת. בשנת 1949 יצא הזוג לאיטליה, לאחר ששינו את שם משפחתם לשם עברי לבקשתו של שר החוץ שרת והחליפו את "גינצברג" ב"גינוסר".
עם שובם ב-1951 נבחרה ליושבת ראש הנהלת ויצו העולמית וחדלה לעבוד כעורכת דין. אוסורגין ועורך הדין צבי הילר המשיכו להפעיל את המשרד עד לפירוק השותפות בשנת 1957 עם פטירתה של אוסורגין. היא המשיכה את פועלה הציבורי בארגון ויצו, ובשנת 1963 מונתה לנשיאת ויצו. היא לחמה על זכות האישה לעסוק בכל תפקיד ציבורי, על זכותן של נשים לייצוג שווה בכל גופי השלטון, ונגד הכנסת המשפט העברי כחוק המדינה – בידיעה שהדבר יזיק לזכויות הנשים.
במאי 1974 הוענקה לה אזרחות הכבוד של ירושלים. בדצמבר 2014 אישרה ועדת השמות של עירית ירושלים קריאת רחוב על שמה. בחייה לא זכתה להכרה ציבורית.
נפטרה ב-10 בינואר 1979 ונטמנה באחוזת הקבר של בני משפחת אביה בבנימינה.
משפחתה
נמנתה עם ממשפחה גדולה של פעילי ציבור בתנועה הציונית, ביישוב העברי בארץ-ישראל ובימי המדינה. אחד מאחיה היה דוד הכהן, מראשי חברת סולל בונה עוד לפני הקמת המדינה, ואחרי הקמתה כיהן כשגריר בבורמה וחבר כנסת מטעם מפא"י. בתו עדה נישאה לאהרון ידלין, שר החינוך בממשלתו הראשונה של יצחק רבין, והבת השנייה, אסתר, נישאה לעוזי נרקיס, אלוף פיקוד מרכז במלחמת ששת הימים.
חנה הכהן, אחותה של רוזה נישאה לארתור רופין, שעמד בראש "המשרד הארצישראלי" של ההסתדרות הציונית. כרמלה, בתם של חנה וארתור רופין, נישאה ליגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל. אחי אביה של רוזה – יצחק הכהן, היה אביה של רוזה הכהן, אמו של יצחק רבין. מצד אמה הייתה אחיינית של שמואל יוסף פבזנר, מחלוצי המהנדסים והתעשיינים בארץ ישראל, מבוני חיפה העברית, שהיה גם גיסהּ של גינוסר, שכן היה נשוי לבתו של אחד העם.
לקריאה נוספת
- אייל כתבן, רות הלפרין-קדרי, 'המאבק על זכותן של נשים לשמש עורכות דין בארץ ישראל", מחקרי משפט, 25 (1), 2009, עמ' 237–284.
- אייל כתבן, רות הלפרין-קדרי, "'כשהאישה נעשית עורך דין': על התפתחותה של זהות פמיניסטית", בתוך: אייל כתבן, מרגלית שילה, רות הלפרין-קדרי (עורכים), חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה: נשים, זכויות ומשפט בתקופת המנדט, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן (פרסומי הפקולטה למשפטים), תשע"א 2010, עמ' 253–292.
- אייל כתבן, "נשים בטוגה של גבר": נתיב השתלבותן של נשים בפרופסיה המשפטית בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מרגלית שילה, גדעון כ"ץ (עורכים), מגדר בישראל א (2011), עמ' 263–305.
קישורים חיצוניים
- רוזה גינוסר, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- דוד תדהר (עורך), "שושנה (רוזה) גינוסר (גינצבורג)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ז (1956), עמ' 2894
- אייל כתבן ורות הלפרין קדרי, רוזה גינוסר, נשים על המפה, אתר האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר.
- אייל כתבן, רות הלפרין-קדרי, רוזה גינוסר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- אריה דיין, עו"ד גינצברג קובעת תקדים, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2005
- משפחת הכהן: קשרים משפחתיים, במיזם ויקיגניה