Rina Shapira

רינה שפירא (נולדה ב-1932 בתל אביב) היא פרופסור אמריטה בחוג לסוציולוגיה ובבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, כלת פרס ישראל לחקר החינוך לשנת 1995.

שפירא נולדה בתל אביב לשרגא ודבורה נצר, אחות למשה נצר. למדה בבית החינוך לילדי עובדים ע"ש א.ד גורדון ("בית החינוך בצפון") ולאחריו בתיכון חדש. בכיתה י"א גויס כל המחזור לצה"ל (מחזור ילידי 1931 אליהם הצטרפו ילידי 1932 שלמדו באותן כיתות, "מחזור הילדים") למלחמת השחרור. עם סיום המלחמה למדה בסמינר למורים וגננות של זרם העובדים בגבעת השלושה, שתקופת הלימודים בו קוצרה על מנת לאפשר לבוגרים לצאת להוראה ביישובי עולים שהגיעו אז ארצה. במהלך 1950–1951 הייתה בצוות ההקמה וניהלה את בתי הספר ביישוב גורן בגליל המערבי ובמעברת תל עדשים בעמק יזרעאל. ב-1952 החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לסוציולוגיה והיסטוריה כללית. בתקופת לימודיה שימשה כמורה במעברת תלפיות ובקטמון בירושלים (1952–1958). בשנת 1960 סיימה שפירא את לימודי התואר השני בחינוך באוניברסיטה העברית וב-1961 החלה בלימודי דוקטורט בסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. לאחר קבלת התואר, בשנת 1965, שבה לישראל והצטרפה לסגל החוגים לסוציולוגיה ולחינוך באוניברסיטת תל אביב.

בשנים 1969–1973 עמדה שפירא בראש החוג לסוציולוגיה. בשנת 1973 קודמה לדרגת פרופסור חבר ובשנת 1985 לפרופסור מן המניין. בין תפקידיה הנוספים באוניברסיטה: דיקן הסטודנטים (1973 - 1977), ראש בית הספר לחינוך (1977–1982) וראש היחידה לסוציולוגיה של חינוך וקהילה. כמו כן היא מונתה לשמש יועצת לרקטור האוניברסיטה בנושאי נשים באקדמיה (1989–1993) וסטודנטים עולים (1991–1993).

לאורך השנים הייתה שפירא מעורבת בוועדות מקצועיות וציבוריות שונות לנושא החינוך, בהן הוועדה למעמד האישה. בשנים 1977–1987 הייתה חברת המועצה להשכלה גבוהה. מטעם המועצה להשכלה גבוהה מונתה לכמה ועדות ביניהן הוועדה להסדרת הלימודים במכינות האקדמיות באוניברסיטאות. מטעם משרד החינוך והתרבות מונתה לעמוד בראש מספר ועדות, בהן ועדה לבחינת המעבר ליום לימודים ארוך, הוועדה להוראת קריאה והוועדה לתקצוב תנועות הנוער בישראל. לצד פעילות מקצועית היא מונתה גם לשמש חברה בדירקטוריון מפעל הפיס, הנהלת "דבר" וחברת ועדת החקירה הממשלתית לבדיקת המצב בבתי הסוהר בישראל. בשנים 1995–1998 עמדה שפירא בראש הוועד המנהל של מליאת רשות השידור.

במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת והעשור הראשון של המאה הנוכחית יזמה וליוותה רפורמה חינוכית בתל אביב שעיקרה הענקת אפשרות להורים לבחור באופן מבוקר - באמצעות תהליך של "בחירה מבוקרת" - חינוך לילדיהם בבתי ספר בעלי אוריינטציה חינוכית אופיינית, תוך הקפדה על שמירת שוויון ההזדמנויות לקבוצות שונות באוכלוסייה. במהלך אותה תקופה שימשה יועצת למשרד החינוך בנושאי הבחירה - מרחבי חינוך ובתי ספר ייחודיים בקהילות ובמערכת כולה.

פרופ' שפירא מתמחה בחקר בתי ספר וקהילותיהם, בחירת הורים, תנועות נוער, חינוך גבוה, וכמו כן פרסמה ספרים על סטודנטים, תנועות נוער, פוליטיקה ובחירה בחינוך, ומאמרים רבים בנושאים אלו ואחרים. לרשימת הספרים והמאמרים ראה מטה קישור באתר אוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1995 הוענק לפרופ' שפירא פרס ישראל בתחום חקר החינוך.

בשנת 2011 הוציאה פרופ' שפירא את ספרה "מורה רנה אמרה שאנחנו יכולים: המסע שעשינו תלמידי ואני בשנות החמישים בדרך לישראל". הספר מתאר פסיפס של סיפורים אישיים וקבוצתיים של תלמידי המעברות יוצאי מדינות ערב ומורתם - רנה, וכולל גם תיאור מפגש מחודש בין המורה לתלמידיה בשנות האלפיים. הספר נוגע בנושאים חשובים למערכת החינוך ולחברה הישראלית בכללותה: פלורליזם, כור היתוך, דימוי מגדרי, דרכי חינוך, תנועות נוער, סובלנות, הדרה, אלימות, קבלת האחר ואימוצו וחהשתלבות בחברה הישראלית.

לקראת הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2013, שובצה במקום ה-29 הלא ריאלי ברשימתו של רון חולדאי "תל אביב 1" למועצת עיריית תל אביב-יפו.

בשנת 2015 קיבלה שפירא את התואר "יקירת העיר תל אביב-יפו".

פרופ' שפירא נישאה ב-1951 לאורי שפירא מכפר מלל, כלכלן שעבד עם לוי אשכול ופנחס ספיר ושימש כנציג רשות ההשקעות בארצות הברית, עבר לשוק הפרטי ובשנות התשעים חזר לעבודה ציבורית ושימש יועצו של יצחק נבון עת כיהן כשר החינוך. לרינה ואורי שפירא שלושה ילדים.

• לוי יצחק 9, תל אביב, הוצאת כרמל, ירושלים, 2018

• יעקב אגמון, הנסיכה של מפא"י: ראיון, מעריב, 8 במאי 1986