Rachel Shavit Bentwich

רחל שביט-בנטואיץ נולדה ב-1929 בירושלים, בת לשרה בת הלל יפה ויוסף בנטואיץ. ילדותה ונעוריה עברו בבית המשפחה ברחביה בירושלים. בקרבתם התגוררו סבה ואחותו של אביה, דודתה הצ'לנית תלמה ילין (שעל שמה נקרא תיכון "תלמה ילין" בגבעתיים) ובעלה אליעזר ילין. סבה של שביט-בנטואיץ, הרברט בנטוויץ (1932-1856) (הסיבה לכיתוב השונה של שם המשפחה נובעת ממסורות שונות של כתיבה בחלקי המשפחה השונים), היה מנהיג ציוני מפעילי "חובבי ציון" באנגליה, ממנהיגי האגודה הציונית הבריטית "המכבים". ב-1897 הגיע ארצה בראש משלחת עולי רגל מטעם "המכבים" ואז רכש את אדמות גזר. בהמשך השתתף כנציג יהדות אנגליה בכמה כנסים של הקונגרס הציוני ובערוב ימיו שב לירושלים כדי לסיים בה את חייו. בנו, יוסף בנטואיץ (1982-1902), אביה של רחל שביט-בנטואיץ, עלה ארצה בשנת 1924 ונישא לשרה, ילידת יפו שגדלה בזיכרון יעקב, בתם של ד"ר הלל יפה ורבקה יפה. יוסף בנטואיץ היה מחנך, מפקח חינוך מטעם ממשלת המנדט הבריטי, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה וחתן פרס ישראל לחינוך (1962). הלל יפה, אביה של שרה היה רופא ידוע של המושבות חדרה וזיכרון יעקב וחוקר מחלת הקדחת. טקס הנישואין של יוסף ושרה בנטואיץ נערך ב"חצר כרמל", החווה החקלאית בזיכרון יעקב שיסדו בתחילת המאה ניטה לבית בנטואיץ ובעלה מיכאל לנגה. קרובה אחרת של רחל, ליליאן (בנטוויץ) פרידלנד, רעייתו של פרופ' ישראל פרידלנדר שנרצח ב-1920 בברית המועצות לשם נסע מטעם "ג'וינט", עברה לאחר מותו לגור בחווה עם ששת ילדיה.

אך בכך לא נגמרת ההשפעה המשפחתית. בנוסף על תלמה ילין, הצ'לנית המחוננת, גם יתר בני משפחתה של רחל שביט-בנטואיץ היו מוזיקאים או אמנים מחוננים: סבתה סוזן בנטוויץ הייתה פסנתרנית מוכשרת, אך ויתרה על שאיפותיה האמנותיות לטובת הטיפול המשפחה. אחי סבתה, סולומון ג'וזף סולומון (1927-1860), היה צייר מפורסם באנגליה הוויקטוריאנית וחבר האקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון. דיוקנאות של בני משפחתה שצייר תלויים בביתה של רחל שביט-בנטואיץ. אחותו לילי דליסה ג'וזף (1940-1863) הייתה ציירת מחוננת ופעילה סופרג'יסטית. דודתה מיוריאל בנטוויץ מושינזון הייתה גם היא ציירת מוערכת, שהתמחתה בציורי אקוורל וציירה את נופי הארץ. ציוריה נחשפו מחדש לקהל הישראלי כאשר ד"ר אירית מילר אצרה תערוכה מציוריה במוזיאון מאנה כץ בחיפה, בשנת 1997. ביתה בזיכרון יעקב שימש אחר כך לסטודיו של רחל שביט-בנטואיץ, עד שנאלצה לעזוב אותו.

ההיסטוריה המשפחתית של רחל משמעותית להתפתחותה כאמנית, מכיוון שהיא הרבתה לצייר ובעיקר לרשום את בתי המושבה הראשונים של זיכרון יעקב, את חורבות "חצר כרמל", ואת חורשות האורנים העתיקים. כמו כן מופיעים בציוריה רהיטים וחפצים שהיו שייכים לבני משפחתה ומצויים כיום ברשותה.

מוריה הראשונים של שביט-בנטואיץ היו מירון סימה, איזידור אשהיים ויעקב שטיינהרדט, בחוגיהם למדה בשנים 1944- 1946, במקביל ללימודיה בתיכון. במסגרת ההכנות לבחינת בגרות באמנות, למדה יום בשבוע בבצלאל והמורה, מרדכי ארדון הנחה אותה בעבודת הגמר לבגרות. הציירת אנה טיכו, ידידת המשפחה, הייתה מושא להערצתה באותן שנים. ב-1949 סיימה את הסמינר למורים בבית הכרם בירושלים, התקבלה לעבודת ההוראה ברחובות, כמורה בבית הספר היסודי סמילנסקי. אחרי שנתיים יצאה לחופשת לידה ולאחר חזרתה לעבודה המשיכה בהוראה אמנות בבית הספר היסודי שפרינצק.

בשנים 1954-1953 למדה במכון אבני לציור ופיסול, שנפתח מחדש באותה עת, בניהולו של הצייר משה מוקדי. מוריה שם היו מרסל ינקו, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי, חברי "אופקים חדשים". בשנים 1956-1954 שהו שביט-בנטואיץ ובעלה ד"ר נחמיה שביט בארצות הברית, במדיסון, ויסקונסין, ושם למדה הוראת האמנות באוניברסיטת ויסקונסין. היא התוודעה לאמנות והאמריקאית ובמיוחד הושפעה מהציורים של אדוארד הופר. אז גילתה את המינימליזם ואת סגנון ה"הארד אדג'" (Hard edge - צורות גאומטריות עם ומעברים חדים בין שטחי צבע) וכן את הציור בצבע אקריליק. כל אלה ישפיעו מאד על סגנונה.

בשובה לארץ ב-1957 עבדה שביט-בנטואיץ כמורה במעברת רחובות (זרנוגה). והושפעה ממנהגיהם המסורתיים של תושבי המעברה, רובם ממוצא תימני. במקביל, היא ובעלה בנו את ביתם והיא החלה ללמד אמנות בבית ספר שפרינצק. ב-1959, במהלך לימודיה בסדנתו של מרסל ינקו בעין הוד, היא בחרה להתמקד בציור כמקצוע. בשנים אלה הרבתה לצייר במנזר ברמלה. קשתות המבנה הזכירו לה לדבריה את הבנייה האוריינטלית של ירושלים, סביבת ילדותה. בנסיעתה הבאה לארצות הברית, הפעם לניו יורק (1968-1969), כבר ראתה את עצמה כאמנית, ציירה שם בסטודיו משלה, וביקרה במוזיאונים ובגלריות. לאחר שחזרה ארצה, בשנת 1971, התמנתה ליועצת אמנותית בעיריית רחובות, וריכזה את האולפנה לאמנות במרכז לתרבות ברחובות, עד 1980.

אף על פי שעקבה אחר הנעשה באמנות בתל אביב ובירושלים, קשריה לסצנה האמנותית המרכזית התמצו בביקורים בתערוכות. פנייתה של שביט-בנטואיץ להתקבל כחברה באגודת הציירים והפסלים ב-1970 נדחתה. אך זמן לא רב לאחר מכן, כשהיא כבר גרושה, פגשה באליהו גת, שהיה לימים בן זוגה. פגישה זו פתחה למעשה פרק חדש בחייה וביצירתה. באמצעות גת התוודעה לציירי צפת ולציירים אחרים שהתמקדו בציור נוף, וחוג החברים זה נתן לה תחושה של השתייכות. זה היה גרעין שממנו הוקמה בשנת 1973 קבוצת אקלים, שאותה ייסדה יחד עם ואליהו גת. הקבוצה קמה ופעלה בעקבות מלחמת יום כיפור, אך במקום לבקר את הנעשה במדינה, כדוגמת אמני הציור המושגי בשנות השבעים, אמני אקלים דגלו בציור הנוף הישראלי ולכן נתפסו כבעלי תפיסה פוליטית ימנית וגישה אנכרוניסטית לציור. זאת אף על פי שרוב חברי הקבוצה היו דווקא שמאלנים, חלקם יוצאי קיבוץ, ורובם היו אמנים איכותיים וחדשניים, והפכו עם השנים לאמנים ידועים ובולטים בהיסטוריה של האמנות הישראלית.

יצירותיה של שביט בנטואיץ מתחלקות לשני סגנונות עיקריים, כל סגנון בטכניקה שונה. סגנון אחד, שניתן לתאר אותו כקרוב לריאליזם משולב עם אימפרסיוניזם, מבוצע בטכניקה של רישום. סגנון שני, בצבעי אקריליק, נוטה להפשטה, שבו ניתן לזהות את המקור הפיגורטיבי שממנו התפתחו הצורות.

רישום וציור צבע בסגנון ריאליסטי

רחל רושמת ביד וירטואוזית נופים שונים: נופים המצוירים בחיק הטבע, שחלקם, כאמור, קשורים לנופי ילדותה, כגון בית לנגה, או נופים אחרים בזיכרון יעקב, וחלקם מרחבי הארץ; נופים אורבניים שנשקפים דרך חלונות דירותיה השונות. וגם נופים של תוך הסטודיו שלה, שהם למעשה מעיון דיוקן עצמי שלה כאמנית, והם כוללים לעתים את האמנית בתוכם. רחל מרבה לרשום על ניירות גדולים, ובזמנו - כאשר עבדה בסטודיו הגדול שלה בזיכרון יעקב - ציירה על ניירות ענקיים, לעתים גלילים שלמים שנפרשו כפנורמה שהקיפה את כל קירות החדר או הגלריה. בנוסף על הרישומים הריאליסטיים שביט גם הרבתה לצייר בצבע כלים ורהיטים עתיקים שירשה ממשפחתה.

ציור צבע בסגנון הארד אדג'

ציורי הצבע (אקריליק) של שביט-בנטואיץ שונים בתכלית. הם קרובים להפשטה ובנויים מצורות גאומטריות בצבעים לוקאליים, גרפיים, כשכל צבע מגדיר צורה. המעבר בין הצבעים, כלומר בין הצורות, חד וברור ויוצר קו מתאר בין צורה לצורה ובין צבע לצבע, כך שניתן כביכול "לגזור" מתוך הציור קטעי צבע מוגדרים. זהו סגנון ה"הארד אדג'". שביט-בנטואיץ בחרה בסגנון זה כאשר הגיעה למסקנה שזו הדרך הנכונה לצייר בארץ בסגנון מקומי, שמבטא את הניגודים החזקים בין אור לצל שנוצרים באור החזק הים תיכוני. לדבריה היא מציירת את האור העז, הבוהק והמסנוור בארץ, אור שמטשטש ומעלים צורות. אך למעשה היא מציירת את הצל. האזורים הצבועים מייצגים דווקא את הצל, בעוד שחוסר הצבע, ה"אין", מייצג את האור. אנחנו רגילים שצבע בציור מייצג בדרך כלל את היש המוחשי, אך אצל שביט-בנטואיץ הצבע הרווי מייצג את הצל, הלא-מוחשי, בעוד שחוסר צבע הוא האור. ציורי הצבע שלה גם הם ציורי נוף, אלא שהנוף הוא בדרך כלל נוף אורבני, של קטעי מבנים שהופכים לצורות כמעט מופשטות. המראות נתפסים מזוויות ראיה לא מקובלות שיוצרות הזרה, ללא מודולציה וללא פרספקטיבה. תחושת העומק נוצרת בגלל קוים אלכסוניים, אבל מטרתם לא ליצור אשליה של עומק אלא צורה בפני עצמה.

מאז שנאלצה לעזוב את הסטודיו בזיכרון יעקב שביט מציירת ורושמת את הנוף שנישקף מביתה ברחוב דב הוז, וכן ממשיכה לצייר רהיטים וחפצים עתיקים שירשה מבני משפחה ושעברו מאנגליה לארץ. בימים אלה היא מציגה בבית האמנים בתל אביב תערוכה אינטימית של רישומים מעורבים בצבע, שציירה מחלון ביתה, וחלקים הם דיוקנאות עצמיים דיוקנאות עצמיים שנעלמים בתוך הצל. אלה מוכיחים כי המעבר מהסטודיו הגדול לדירה הקטנה גרם לשביט להתמקד בעצמה ולהסתגר, אך לא דיכא את הצורך שלה לצייר וגם מהזווית הצרה של החלון או המרפסת מצאה נושאים לציור. התערוכה מלוות בסרט שצילמה מיכל היימן ובו עקבה במשך כמה שנים אחר תהליך פירוקו של הסטודיו של שביט, עד לתערוכה בבית האמנים.

• 1959 גלריה נורה, ירושלים
• 1972 גלריה יפו העתיקה; מוזיאון הנגב באר-שבע; גלריה בלטמן תל אביב
• 1974 גלריה מבט, תל אביב
• 1976 בית האמנים, ירושלים
• 1978 בית האמנים, תל אביב
• 1980 גלריה בית ליוויק, תל אביב
• 1982 מוזיאון חיפה לאמנות
• 1983 הקריה הבינלאומית לאמנות, פריז
• 1984 המשכן לאמנות, עין חרוד
• 1986 המשכן לאמנות, חולון; גלריה שלוש, תל אביב
• 1992 מוזיאון ישראל, ירושלים
• 1994 בית האמנים, תל אביב
• 1999 בית יד לבנים, חולון; גלריה שרה ארמן, תל אביב
• 2004, בית האמנים תל אביב
• 2005 גלריה כנראה, זכרון יעקב
• 2006, גלריה עירונית, עפולה
• 2012 מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה
• 2015 בית האמנים, תל אביב

• 1982-1975 מורה לרישום במכון אבני
• 1987-1976 מורה לרישום במדרשת תלפיות (כיום מכללת תלפיות) בתל אביב ובסדנאות מוזיאון תל אביב לאמנות
• 1989-1979 מורה במדרשה למורים לאמנות רמת השרון (כיום בית ברל)
• 1984-1982 מורה ומרכזת המגמה לאמנות בתיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין, גבעתיים
• 1989-1987 מורה לרישום ואמנות בסדנאות מוזיאון תל אביב

• בר אור, גליה (אוצרת), רחל שביט – הישרדות (קט. תע.), עין חרוד: משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, 1984.
• גילרמן, דנה, "רחל שביט-בנטואיץ", עכבר העיר, 2008
• טל, מרים, "4 אמנים בבית האמנים, ירושלים", ידיעות אחרונות, 1972.
• טלפיר, גבריאל, "רחל שביט", גזית כרך ל' חוברת א'-ד', 1972.
• להמן פרי, מאירה, רחל שביט בנטואיץ, דיוקן עצמי (קט. תע.),ירושלים: מוזיאון ישראל, 1992.
• רימון, עפרה, מתוך הבית, רחל שביט בנטואיץ, חיפה: מוזיאון הכט, אוניברסיטה חיפה, 2012.
• פישר, יונה (אוצר), רחל שביט בנטואיץ: ציורים ורישומים,(קט. תע), תל- אביב: בית האמנים ע"ש זריצקי, 2004.
• 1972 ,Berman, Reuven, Shadows. Jerusalem Post.
• http://www.rehovot-archive.org.il/Doc.asp?MenuID=1474
• http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1023,209,28605,.aspx