Miriam Baratz

מרים אֶטל בָּרָץ (אוסטרובסקי) (ב' בטבת ה'תר"ן, 23 בדצמבר 1889 – ב' בטבת ה'תשל"א, 30 בדצמבר 1970) הייתה מראשוני דגניה א' ומייסדת הרפת בקיבוץ. זכתה בפרס צימרמן על תרומתה "לטיפוח וגידול הבקר, ובחינוך דור בוקרים ובוקרות בארץ". הייתה אשתו של יוסף ברץ.

ברץ נולדה בסוף שנת 1889 בשם מרים אוסטרובסקי בעיירה בוגוסלאב שבקייב שבאימפריה הרוסית, כיום אוקראינה, בת יוסף יהודה ליב אוסטרובסקי (התפרנס מחכירת מעבורת על נהר רוס) ודבורה לבית דבורין (שנפטרה בפסח 1902 כשמרים הייתה כבת 11). ב-1903 נשא האב אישה שנייה. לצד מרים מנתה המשפחה עוד שלושה אחים ושתי אחיות. המשפחה הייתה ציונית, והילדים התחנכו ברוח הרעיון הציוני ושמעו סיפורים על ארץ ישראל וגאולת הקרקע בה. אחיה הבכור, אשר, החליט לנסוע לארץ ישראל ב-1903 כשהיה כבן 17, ומאוחר יותר, ב-1905 עלה ארצה גם אחיה השני אהרון. ברץ הושפעה מכך רבות, ברבות הימים כתבה: "עוד בהיותי בת 12, כששמעתי את אחי מדבר על ארץ ישראל, נקבע אצלי יחס מסוים לארץ ומחשבותיי היו מרוכזות בה".

בשנת 1906, בטרם מלאו לה 17, עלתה ברץ לארץ ישראל, לאחר שאביה עלה ארצה לפניה וקנה שטח חקלאי גדול בכפר סבא. אחיה, שהגיעו לפניה, נהגו לבקר שם, והיא החליטה להישאר בכפר סבא עם סבה וסבתה, עבדה ובישלה במסעדה משפחתית קטנה שפתח הסב. מאחר שהעבודה לא הייתה רבה, החליטה לעבור למושבה פתח תקווה, שם עבדה בפרדסים.

בעלי הפרדסים העדיפו להעסיק גברים בגלל כוחם הפיזי או ערבים, שעבודתם הייתה זולה, ורק מעטים הסכימו להעסיק אישה בחקלאות. על כן היה על ברץ להתאמץ להוכיח עצמה על מנת להתקבל לעבודה.

חבריה של ברץ עלו לגליל, לחוות כנרת, והציעו לה להצטרף אליהם, במטרה לשמש כאחראית על עבודות משק הבית. ברץ רצתה לעבוד גם מחוץ לבית, אך החברים לא הסכימו מחשש שתעבוד קשה מדי. היא לא הייתה מוכנה להתפשר והחליטה להמשיך ולעבוד בפרדס, ובכך גם עזרה לסבה וסבתה לכלכל עצמם. באחד הימים קיבלה ידיעה כי היא מתבקשת לבוא לעזרת חבריה בכנרת מכיוון שחברתה, שרה מלכין, חולה. היא עלתה לכנרת ועבדה שם כארבעה חודשים, עבודה מאומצת מעלות השחר ועד שעות הליל. על תקופה זו העידה לימים כי "אלה היו חודשי עבודה מאומצים, שופעי חיים ושמחה".

כאשר הבריאה מלכין, החליטה ברץ לעבור למצפה יחד עם כמה מחבריה שכבר היו במקום. היא עבדה במקום כחודשיים, ולאחר מכן עברה לחדרה לעבוד בתלישת חמצה, עבודה שנחשבה פיזית וקשה עד מאוד. בתחילה לא הסכים אף איכר לקבלה לעבודה, אך ברץ שוב הוכיחה יכולתה ואף קיבלה שכר הגון בעבור עבודתה זו. מאוחר יותר הגיעו לחדרה חבריה מכנרת. הם חיו יחדיו, והשכר שקיבל כל אחד מהם עבור עבודתו הועבר לקומונה: "כל אחד קיבל את משכורתו החודשית והביא את כספו אלי... לאחד קניתי נעליים, לשני מכנסיים... וכך ניהלתי את הבית במשך שלושה חודשים".

לאחר זמן מה הציעו נציגי המשרד הארצישראלי לקבוצה לעלות צפונה שוב, הפעם במטרה ליישב את אום ג'וני שעל גדות הכנרת. הקבוצה קיבלה את השטח והחלה לעבוד במקום. ברץ נקראה על ידי אביה, ששהה באוקראינה, לשוב לשם לזמן קצר, אך משהגיעה לשם גילתה להפתעתה כי אביה אינו מוכן שתשוב ארצה. לאחר מאבקים ומריבות, ברחה ברץ מהבית ושבה לאום ג'וני, שכבר נקראה "דגניה". במקום היו מספר עופות, פרה אחת וצעירים רבים שעבדו וחיו יחד. בדגניה החלה להתמסד גם אהבתה של מרים ליוסף ברץ, חבר הקבוצה (ולימים ממקימי האגודה למען החייל, חבר הכנסת הראשונה), שאותו פגשה בחדרה. שאלת הנישואים עמדה על הפרק, ולאחר החלטה משותפת בתוך הקבוצה הוחלט כי השניים יינשאו בכ' בסיוון 1912. ברץ תיארה את חתונתה כ"חג כפול": חנוכת הבית לדגניה החדשה וחתונה ראשונה של חברי דגניה הראשונים. כאשר נולד בנם גדעון, הילד הראשון לדגניה, לא הסכימה ברץ לוותר על עבודתה בקבוצה והביאה את בנה התינוק איתה לרפת: "המשכתי את אורח חיי כמקודם, והתגברתי על כל הקשיים. הייתי קמה בשלוש בלילה לעבודה ולא הפסקתי עד עשר בערב".

באותם ימים ראתה הקבוצה בילדים תוצר משותף; אי לכך, הוחלט שילדם של מרים ויוסף יהיה שייך לכלל הקבוצה. ברץ לא התנגדה לכך. עם זאת, אותה שנה היה נהוג לשלם לכל חבר עובד משכורת חודשית, ומאחר שהקדישה זמן גם לטיפול בבנה, קיבלה רק שני-שלישים מהמשכורת. לאחר כשנתיים נולדה לזוג בתם דבורה. שני הילדים נמצאו עם ברץ ברפת, כיוון שהחליטה להמשיך ולעבוד. חברי הקבוצה לא ראו זאת בעין יפה, אך ברץ התמידה בהחלטתה זו. כאשר הייתה התינוקת בת חודשיים, יצאה ללימודים בבן שמן. היא שהתה שם כתשעה חודשים; לימים העידה בזיכרונותיה כי "הייתה זו התקופה הקשה ביותר בחיי".

כאשר חזרה לדגניה הביאה איתה מספר פרות וכמה עגלות וידע רב שצברה. בזכות ידע זה הפכה מומחית לעבודת הרפת, ובהתאם לכך נשאה באחריות רבה. ברץ המשיכה להתפתח בתחום זה, וכאשר נולד בנה החמישי בשנת 1926, יצאה ללימודים בהולנד על מנת להרחיב את ידיעותיה בתחום. בשנת 1937 הצטרפה ליוסף שנסע לשליחות בארצות הברית, ושם למדה עוד על גידול בקר. במשך שמונת החודשים שבהם נעדרו, נותרו שבעת ילדיהם של השניים בקיבוץ. ברץ עבדה בענף הרפת יותר מארבעים שנה, והייתה חלק נכבד מענף זה. היא המשיכה לעבוד ברפת עד שכוחותיה לא הותירו לה ברירה והיא עברה לעבוד במטבח, שם עבדה עד ימיה האחרונים.

בשנת 1961 זכתה, עם עוד שמונה ממייסדי דגניה, בפרס מיוחד במסגרת פרס קפלן.

יוסף ברץ נפטר ב-14 בדצמבר 1968, בגיל 78. מרים ברץ נפטרה כעבור שנתיים, ב-30 בדצמבר 1970, בגיל 81, ונקברה בבית הקברות של דגניה א', והותירה אחריה שבעה ילדים, נכדים ונינים.

ההצעה ליישב את אדמות אום ג'וני הגיעה מאת ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי. כוונתו הייתה להקים יישוב קבע יהודי על אדמות אלה, שהיו שייכות לקרן קיימת לישראל. שאיפתו הייתה שתושבי המקום יהיו פועלים עבריים שיפתחו את המקום ויחיו בו. בשנת 1910 נענתה להצעתו לבסוף "הקומונה החדרתית", ועשרה גברים ושתי נשים עלו להקים על גדות הכנרת יישוב, שכונה "דגניה". מבחינה משפטית היה השטח שייך לקרן קיימת לישראל; מבחינה מעשית, הפועלים היו רשאים לנהל את המקום כפי העולה על רוחם. דגניה הייתה ליישוב הראשון שהוקם על אדמות קרן קיימת לישראל, ללא מנהל וללא אגרונום. חברי הקבוצה קיימו חיי שיתוף ושוויון וקידשו את ערך כיבוש הארץ והאדמה (כבר מן היום הראשון לא היה השוויון מוחלט, משום שעל החוזה בין הקומונה החדרתית למשרד הארצישראלי היו חתומים רק גברים). על פי יצחק טבנקין, דגניה הייתה מעין תחנת מעבר לכל פועל. הפועלים נדדו ממקום למקום, הקימו יישוב והמשיכו לחלקת האדמה הבאה. כל הפועלים עברו בדגניה, אך בודדים ונבחרים נשארו.

מרים ברץ צברה ניסיון בעבודה חקלאית טרם הצטרפה לקומונה החדרתית. לפני הצטרפותה, עבדה בפרדסים ובזאת פרצה דרך חדשה לפועלת העברייה. עם חברי הקומונה נמנתה גם חברתה שרה מלכין, שגם לה היה ניסיון חקלאי בעבודתה בפתח תקווה. מאוחר יותר, כאשר עברו לאום ג'וני, דרשו שתיהן למצוא מקומות עבודה לפועלות, כדי שגם הן יוכלו לשאת בנטל, אך תוכניתן לא עלתה בקנה אחד עם רצון החברים. מלכין עזבה, וברץ החליטה להישאר ולהמשיך לפעול לשינוי המצב.

הקבוצה החליטה להקים משק חקלאי שתוצריו יספקו את צרכיה ואת האוכלוסייה היהודית המתרחבת בארץ. תנחום תנפילוב, מחברי הקבוצה, היה אחראי על מלאכת החליבה של הפרה הבודדת, כיוון שהיה היחיד שלמד את מלאכת הרפתנות. באותה עת חזרה מרים ברץ מאוקראינה ולדאבונה גילתה שמלכין, חברתה הטובה, לא קיבלה את תפקיד החליבה כפי שרצתה. הוויכוח בין מלכין לחברי הקבוצה היה מאוד סוער, ועל זאת כתבה ברץ בזיכרונותיה: "אין אנו רוצות רק לעבוד בבית ולהיות מפוטמות, ורק לכבס ולתקן... אנו רוצות לשמור, לחרוש, לבנות מזריחת השמש עד שקיעתה-כמוכם... על ידי מעשים הוכחנו להם שאנו יודעות ויכולות.

ברץ החליטה לנקוט יוזמה ועשתה מעשה: היא ניגשה לזכייה, אשתו של אבו רחים מהכפר אום ג'וני, כדי ללמוד את מלאכת החליבה. במשק הבית הערבי תפקיד החליבה והטיפול בפרות היה מוטל על האישה. באישון לילה למדה מזכייה כיצד לחלוב פרה, והתנסתה במלאכה בעצמה. כאשר הגיע תנחום תנפילוב השכם בבוקר לחלוב את הפרה, גילה "שהחלב היה כבר על הכיריים". כך הציבה ברץ בפני חברי הקבוצה, עובדה מוגמרת: מקומה הוא ברפת. לאחר מגפה שפקדה את העדר בדגניה, החליטה ברץ ללמוד בצורה פורמלית את יסודות המקצוע. מאוחר יותר, בזכותה, נוספו צעירות לעבודת הרפת.

באספת פועלים ב-1910, בדיון שהתקיים בשאלה באילו תחומי עבודה יכולות הנשים לקחת חלק, התבטאה ברץ בזכות חלוקת עבודה מגדרית. בתגובה לדברי יעל גורדון בתו של א. ד. גורדון, שהתנגדה להצבתה כמבשלת היא העירה: "איני מבינה מדוע נבהלה כל כך החברה גורדון מפני התפקיד להיות מבשלת? אני לא רואה בזה כל פחיתות כבוד. לנהל משק ביתי - זוהי עבודה שהאשה מסוגלת אליה והאיש אינו מסוגל. להפך, לעבודת השדה מסוגל יותר האיש מהאשה. ומכיוון שאין שום יכולת לפועל להתקיים בעבודתו בשדה אם לא יהיה מי שינהל בשבילו משק ביתי, אני אומרת שהצעירות מחויבות לקבל עליהן את התפקיד הזה". עם זאת, כמרכזת ענף הרפת, הנהיגה ברץ את רפת דגניה כענף בשליטה נשית.

מרים ברץ נאבקה על הזכות להיות פועלת חקלאית בעודה אם לשבעה. היא פעלה למען חינוך משותף לילדי הקבוצה, שישחרר את האימהות בקבוצה מתפקידים אלה במטרה להשתתף בצורה פעילה בחיי הקבוצה ובעולם העבודה. ברץ לקחה את ילדיה לרפת כדי להוכיח כי אפשר להיות אם יחד עם עבודת החקלאות. התנהלות זו לוּותה בביקורת מצד חבריה וחברותיה בדגניה.

• מגדר בקיבוץ

• מרים ברץ, "המשפחה הראשונה בקבוצה הראשונה", בתוך: ברכה חבס (עורכת), בהשתתפות אליעזר שוחט, ספר העלייה השניה, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 521–530. (בחנוכה תש"י יצא בתל אביב כחוברת נפרדת בשם "אמא: פרקי חיים")
• סמדר סיני, מרים ברץ: דיוקנה של חלוצה, רמת אפעל: יד טבנקין, תשס"ג.
• מרים ברץ ממייסדי דגניה א, דגניה א', תשל"ב (דברים משלה ולזכרה).
• דבורה ברנשטיין, 'קולות מן הגרעין הקשה: מסיפוריהן של צעירות העלייה השנייה', בתוך: יעל עצמון, (עורכת), התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 116–133.
• נחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - כרך ב', הוצאת המרכז לתרבות וחינוך של הסתדרות העובדים, 1974, עמודים 59–66.

מדיה וקבצים בנושא מרים ברץ בוויקישיתוף

• דוד תדהר (עורך), "מרים עטל ברץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1130
• מרים ברץ באתר קבוצת דגניה א'.
• יוסף בוסל, "המתנגדים לשלטון רוצים לשלוט על ילדיהם"; יצחק טבנקין, "לחפש את האדם המתאים"; חנה מייזל, "יש נחיצות בעובדות אדמה", מתוך: מוקי צור, תאיר זבולון, חנינא פורת (עורכים), כאן על פני אדמה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד; ספרית פועלים, תשמ"א 1981, חלק ראשון: תרס"ד–תרע"ט 1904–1919, באתר תנועת העבודה הישראלית
• מרגלית שילה, ‏דגניה – דגם ראשון להתיישבות שיתופית על קרקע הלאום, קתדרה 39 (אפריל 1986), עמ' 87–101
• לכבוד חברה שדרכה בנתיב החלב: תקופת חצי יובל שנים, דבר, 20 ביוני 1937
• דוד שליו, מרים ברץ – הרפתנית הראשונה בישראל, דבר, 25 ביוני 1956
• מרים שיר, דמות השבוע | מרים ברץ, דבר, 23 ביולי 1957
• ברכה קופשטיין, דמויות חקלאיות | מרים ברץ, דבר, 29 במאי 1959
• גדעון סאמט, מבעיותיה הראשונות של דגניה, דבר, 14 באוקטובר 1960
• צבי לביא, מרים ברץ למדה לחלוב אצל הבדואים, מעריב, 17 באוקטובר 1960
• נפטרה מרים ברץ: ממייסדות דגניה א', מעריב, 31 בדצמבר 1970
• מתה מרים ברץ, דבר, 31 בדצמבר 1970
• מרים ברץ – למנוחות, דבר, 1 בינואר 1971
• שני ליטמן, הבחורות העבריות הראשונות: גם שבעה ילדים לא הרחיקו אותן מן הרפת, באתר TheMarker‏, 12 במרץ 2011
• מרים ברץ (1889-1970), דף שער בספרייה הלאומית