Meir Gueron

מאיר גירון (7 באוגוסט 1913 – 3 בדצמבר 2001) היה מנהל ישראלי, אשר עמד בראש חברות תעשייתיות בולטות במשק. יקיר העיר חיפה לשנת 1995.

מאיר גירון נולד בעיר לודז' שבאימפריה הרוסית (בתחומי פולין של ימינו), בנם השני של פרידה לוין, בת העיר, ויצחק גרינבוים, יליד קרושנייוויצה.

לגירון היו שלושה אחים ואחיות – בלה, אבא וחיים גירון. ההורים הקפידו על חינוך ציוני ויהודי וארבעת ילדיהם למדו בבתי ספר היהודים בעיר. במהלך שנות ה-30 עלו מאיר, הוריו ואחיו, לארץ ישראל.

גירון החל בלימודי רפואה בצרפת, אך לאחר שנה בחר, ממניעים ציוניים, להמשיך בלימודי אגרונומיה באלג'יר. בדרכו לביקור בבית הוריו בקיץ 1933 החליט להפסיק את לימודיו ולעלות לארץ ישראל.

גירון מצא עבודה כימאי באוניה שהפליגה לנמל יפו, ובעזרת פיקדון כספי אותו שלחה לו אימו קיבל אשרת תייר לשלושה חדשים. הגיע לארץ ישראל ב-1933 ועבד בחקלאות בחדרה וברחובות.

בחודש מאי 1934 עבר לחיפה, בה התיישב והתגורר עד סוף ימיו. לאחר כ-10 שנים של שהייה בלתי חוקית, אישרו באוקטובר 1944 שלטונות המנדט את בקשתו לנתינות פלסטינית.

גירון נסע לסוריה ולבנון מטעם סולל בונה, אשר בנתה שם בתי-חולים, וניצל את שהותו שם לפעילות מודיעינית מטעם "ההגנה". באחת הנסיעות נתפס, נכלא ועונה בכלא בדמשק.

במסגרת פעילותו בהגנה עסק גירון בצד המימוני של הוצאות המחייה והאימון של חברי ההגנה בקיבוצים השונים, כולל הצד הכספי של חברי קבוצת כ"ג יורדי הסירה.

כחבר ההגנה וידיד אישי, הסתיר גירון בביתו את יגאל אלון שהתחבא מהבריטים לאחר "השבת השחורה".

גירון שימש כגיזבר "המוסד לעלייה ב" בצרפת ובמסגרת תפקידו, ניצל את כישוריו להגדלת ההון הנדרש לפעילות המוסד בעסקאות מטבע וזהב חוצות גבולות.

בשנים 1948, ועד למינויו כמנהל "כור" בשנת 1950, עסק גירון ברכש נשק עבור המדינה שבדרך, ובראשית שנות העצמאות. בין האוניות שהשתתף ברכישתן ובציודן היו "איסגו", "פורטוגל" ו"נורה", אשר הנשק שעליה היווה גורם חיוני בציוד הלוחמים במלחמת העצמאות.

בשנת 1935, בחיפה, עבד גירון כפועל בלתי מקצועי בהקמת תחנת כוח של חברת החשמל.

בשנת 1936 התחיל לעבוד בהנהלת חשבונות בחברה, שחודשיים קודם לכן (מאי 1936) אושרה כחברת "סולל בונה".

בשנת 1938 התמנה גירון למנהל החשבונות של "סולל בונה", והיה אחראי, תקציבית, על התחלת התעשייה במשק ההסתדרותי על ידי רכישת המפעלים "פניציה" (1941), "וולקן" (אוגוסט 1941) ו"המגפר", והקמת מפעל "חרסה" במפרץ חיפה (1946).

בהמשך מונה גירון למנהל "כור" מטעם סולל-בונה, והיה שותף להקמת "סולתם". בשנת 1954 ניהל גירון, כמנהל בסולל-בונה, הקמת שלושה שדות תעופה בטורקיה, באמצעות חברה צרפתית.

בשנת 1956 יצא במשלחת כלכלית לבורמה בראשות ח"כ דוד הכהן ( לימים שגריר ישראל בבורמה), שפעלה להידוק קשרי המסחר ויצרה שיתוף פעולה נרחב בשטחי הפיתוח והתיעוש.

גירון שימש כמנהלה של "כור" עד 1958, השנה בה הוחלט לפלג את "סולל בונה" לשלוש חטיבות.

באוגוסט 1958 חלה רעידת אדמה במשק שנגרמה על ידי פילוג סולל בונה לשלוש חטיבות. בעקבות השינוי, עזב גירון את החברה, ולאחר מספר חודשים מונה לסמנכ"ל בתי זיקוק לנפט. בתפקידו, יזם את שינוי שיטת ההתקשרות המסחרית בין החברה וחברות הדלק, משיטת כיסוי עלויות לשיטת תמחור במחיר קבלני שאיפשרה את התפתחות החברה. בנוסף, היה גירון הראשון שיזם עסקאות של זיקוק ליצוא לחברות באירופה.

ביוני 1962 מונה גירון למנכ"ל בתי הזיקוק. כמנכ"ל, חתם על הסכמי ידע הנדסי עם חברת (UOP LLC) שהפכה לספקית הידע העיקרית של בתי הזיקוק, למשך שנים רבות. בתקופתו הוקמו מתקנים מתקדמים ליצור בנזין, הוצאת גפרית מתזקיקים, ומתקן ליצור שמני סיכה.

בשנת 1966 התמנה גירון כמנהלה הכללי של צים במקום פרופ' נפתלי וידרא, שפרש. בשעת כניסתו לתפקיד סבלה "צים" מהפסדים כספיים כבדים שנבעו מהשקעות החברה בענף אוניות הנוסעים. גירון הוביל את מהלך מכירתה של האוניה שלום וצמצום ענף אוניות הנוסעים. במקביל, פיתחה החברה את ענף המטענים, שרות המכולות והובלת הדלקים במיכליות, דבר שהוביל את החברה לתנופת פיתוח גדולה ומעבר לרווחיות תוך שנתיים מיום כניסתו של גירון לתפקידו. עם זאת, על רקע מחלוקת מקצועית עם יו"ר מועצת המנהלים מיכאל צור, החליט גירון להתפטר בנובמבר 1969.

בינואר 1970 הצטרף גירון לחברת פאן-מריטים ס.א., חברת-בת של החברה הימית להובלת פרי, כמנהל כללי. החברה עסקה במימון, סחר, רכישה וחכירה של מיכליות נפט.

במאי 1972 מונה גירון על ידי דירקטוריון החברה ובמעמד שר האוצר, פנחס ספיר, למנכ"ל חברת נתיבי נפט. גירון ייצב את החברה לאחר הזעזוע כתוצאה מוועדת ויתקון (בראשות השופט אלפרד ויתקון), והחברה עברה לפסים מסודרים של ייצור והפקת נפט, הוכנסו נהלים חדשים ומוסדו יחסי העבודה. במהלך התקופה הוקם ביוזמתו מתקן זיקוק לדלק הגולמי באבו רודס שאפשר ייצוא של סולר ומזוט ישירות מהשדה, ובכך תרם תרומה נכבדה לרווחיות החברה.
במהלך עבודתו טיפל גירון בכיבוי השריפה שפרצה באסדת הקידוח, כתוצאה מפגיעת טיל MIM-23 הוק ישראלי. בתחילת שנת 1974 הודיע גירון על סיום תפקידו בחברה.

בשנת 1975 נקרא גירון פעם נוספת כדי לייצג את המדינה והחברה בהסדרים להחזרת שדות הנפט למצרים ולשותפה האיטלקית.

ביוני 1934 בביקורו בנהלל הכיר את שושנה (רגינה) שטרנברג אותה נשא לאשה בשנת 1938. לזוג נולדו שתי בנות.

גירון נפטר ב-3 בדצמבר 2001, בגיל 88, ונקבר בחיפה.

• זאב הים (רב חובל), נתיבי ים תולדות הספנות הישראלית, הוצאת מלוא בשיתוף עם חבל ימי לישראל, 1972
• צבי הרמן, הכובשים בים נתיבה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978, עמ' 272, 376, 389-380, 392

מדיה וקבצים בנושא מאיר גירון בוויקישיתוף

• ד"ר אורי מילשטיין - משלוח נשק באוויר ובים תחת אפם של הבריטים
• ד"ר אורי מילשטיין - היהודים אינם מוכנים למלחמה