Gita Munte

ג'יטָה מוּנטֶה (נולדה ב-11 ביוני 1946) היא שחקנית ובמאית תיאטרון ישראלית.

ג'יטה מונטה נולדה בשם קלרה ג'יטה משה בבוקרשט בירת רומניה, בת למשפחה יהודית חילונית. אביה, ברל משה, היה רואה חשבון, ואמה, מרגריט משה, אורגת בדים בבית חרושת. יש לה אח צעיר ממנה, שמעון. סבה סטפן התגורר בכפר והיא נהגה לבקר אותו בחופשות. למדה בבית-ספר יוליה חשדאו ביסודי ובתיכון. למדה משחק במכון (אקדמיה) לאמנות המשחק והתיאטרון יון לוקה קרג'יאלה (Ion Luca Caragiale), אחרי-כן התקבלה לתיאטרון הלאומי של קלוז'-נאפוקה, בטרנסילבניה, שם הכירה את השחקן אלכס מונטה, לימים בעלה. נבחרה מבין השחקנים לבצע התמחות בתיאטראות הפרובינציאליים, למשך שנתיים.

באוקטובר 1970, בהיותה בת 24, עלתה לישראל עם אלכס, ונשפטה ברומניה, בהיעדרה ל-15 שנות מאסר בעוון עריקה ובגידה. הוריה עלו 14 שנים אחריה והתיישבו בנוף הגליל (נצרת עילית דאז)

בשנת 2004 שבה מונטה לרומניה במסגרת סבב הופעות של תיאטרון הקאמרי עם ההצגה "אשכבה" (ההצגה האחרונה של חנוך לוין שהוצגה טרם מותו), כשההופעה הראשונה בסדרה הייתה בתיאטרון הלאומי של רומניה בפני אלף איש ונכח בה יון איליאסקו נשיא רומניה.

קריירת משחק

מונטה החלה את קריירת המשחק בקומדיה "הגברת הזו ממקסים" של המחזאי הצרפתי ז'ורז' פדו. ההצגה האחרונה בה שיחקה ברומניה ואיתה יצאה לפסטיבל באיטליה, הייתה "חלום ליל קיץ" מאת וויליאם שייקספיר, בה שיחקה את התפקיד של השדון פַּאק.

לאחר עלייתה לישראל נשלחה ג'יטה מונטה לאולפן באשדוד. מנהל האולפן עזר לה להתקבל לאודישן בתיאטרון העברי ויחד איתו למדה מונולוג בעברית מתוך "חלום ליל קיץ" בתרגומו של ט. כרמי. היא עשתה אודישנים לתיאטראות שונים והיחידי שהתעניין בה היה עודד קוטלר, שהיה מנהל תיאטרון חיפה. במסגרת התיאטרון השתתפה בסדנאות משחק בהנחיית נולה צ'לטון, לצד עזרא כפרי, מוני מושונוב, עמי טראוב, סנדרה שדה, שלמה בר אבא, גדליה בסר ועידית צור.

מונטה שיחקה בתיאטרון חיפה בשנים 1971–1978, בו הופיעה בפעם הראשונה כסטטיסטית ב"אופרה בגרוש" מאת ברטולט ברכט, בבימויו של עודד קוטלר. בכל ההצגות הבאות, בהם רומיאו ויוליה, שיחקה בתפקידים ראשיים. ביוזמת מנכ"ל התיאטרון הקאמרי דאז, אורי עופר עברה מונטה לקאמרי, בו שיחקה בקביעות. מדי פעם שיחקה גם בתיאטראות הבימה, חיפה והחאן. בהמשך, הכירה את חנוך לוין ומאז שיתפה עמו פעולה פעמים רבות, בינן במחזה "כריתת ראש" (1996 – בתיאטרון הבימה), בו גילמה את התפקיד הראשי, מלך קשיש הנוטה למות.

בשנים 1978–1979 העלתה באופן עצמאי, יחד עם יוסי בנאי שגם ביים, את המחזה "יומן פגישות" של ז'אן-קלוד קרייר, בתרגום של ישראל אובל ובעיבוד של נסים אלוני. ההצגה עלתה מעל ל-100 פעמים, והיא שיחקה בה במקביל לתפקידים בהצגות אחרות.

בשנת 2004 בתיאטרון חיפה, שיחקה בקומדיה השחורה "האישה שבישלה את בעלה" מאת המחזאית הבריטית דבי איסיט, בעיבוד עברי ובבימויו של אלדד זיו, לצד בן זוגה דאז דב גליקמן. בקולנוע השתתפה מונטה בסרטו של ג'אד נאמן משנת 1977, "מסע אלונקות". שיחקה בקומדיה "אהבה וכדורגל" (סרט סטודנטים, עבודת גמר) בבימויו של סרג' אנקרי משנת 1979 לצידם של גליקמן, אבי הרצוולף ודליה מאירוביץ' שהוקרן בסינמטק בפריז. הצטלמה לסרט הקולנוע "חיותה וברל" בבימויו של עמיר מנור, שיצא לבתי הקולנוע בישראל בספטמבר 2012.

בשנת 2018 שיחקה מונטה בסדרה הפסיכולוגית (סדרת טלוויזיה) ששודרה בתאגיד השידור כאן 11.

בימוי והוראה

ג'יטה מונטה התחילה לביים ב-2009 בתיאטרון החאן, ביוזמת מנהל התיאטרון מיכאל גורביץ'. עבודת הבימוי הראשונה שלה הייתה מקבץ של שלושה מחזות פוליטיים של הרולד פינטר ("אחת לדרך", "הסדר העולמי החדש" ו-"סיבה למסיבה"). המקבץ נערך והוענק לו השם "סדר עולמי חדש", על-פי משפטו של ג'ורג' בוש שהבטיח לכונן סדר עולמי חדש. המחזה מספר על חבורת אנשים השייכים למועדון של נהנתנים בעת שבחוץ מתחוללת מלחמה; בחדר אחר, מענים שבוי שבנו נרצח ואשתו נאנסה.

ב-21 במאי 2011 עלתה בחאן ההצגה "מולי סוויני" שביימה מונטה, המבוססת על המחזה של האירי בריאן פריל בתרגומה של מרים יחיל-וקס. המחזה מבוסס על מאמרו של אוליבר סאקס "לראות ולא לראות". ב-31 במרץ 2012 העלה תיאטרון החאן את "משחק של אהבה ומזל" מאת פייר דה מאריבו בבימויה של מונטה. במאי 2013 ביימה את ההצגה "2 קצרים וחתול" מאת אנטון צ'כוב. ביוני 2019 ביימה את ההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע" מאת פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין, לפי ספרו של אוליבר סאקס.

בשנת 2012 הצטרפה ג'יטה מונטה לסגל המורים של האקדמיה לאמנויות המופע בתל אביב, שם היא מלמדת משחק.

ג'יטה נישאה ב-1970 לאלכס מונטה, שחקן בתיאטרון חיפה, הם התגרשו כעבור מספר שנים.

החל משנת 1976, הייתה בת זוגו של השחקן דב גליקמן למשך למעלה משלושה עשורים. השניים הכירו במהלך החזרות להצגה "קריזה". הזוג נפרד בשנת 2009.

מונטה בחרה שלא להביא ילדים לעולם.

• 1978 - פרס "ורד הכסף" של מעריב לשחקנית התיאטרון המצטיינת של השנה.
• 1996 - פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית השנה על תפקידה ב"אנה גלקתיה" בתיאטרון החאן.
• 1997 - פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית השנה על תפקידה בהצגה "הזונה מאוהיו" בתיאטרון הקאמרי.
• 1997 - פרס ע"ש אברהם בן-יוסף לשחקנית המצטיינת מטעם עיריית תל אביב-יפו. על תפקידה בהצגה "הזונה מאוהיו".
• 1998 - פרס ע"ש אברהם בן-יוסף לשחקנית המצטיינת מטעם עיריית תל אביב-יפו. על תפקידה בהצגה "עולמה של איימי".
• 2000 - פרס המשחק של קרן התרבות אמריקה-ישראל ע"ש הדסה קלצ'קין.
• 2002 - פרס ע"ש אברהם בן-יוסף לשחקנית המצטיינת מטעם עיריית תל אביב-יפו על תפקידה בהצגה "אקורדיונים".
• 2007 - פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית המשנה של השנה על תפקידה בהצגה "הרטיטי את לבי" בתיאטרון הקאמרי.

תיאטרון החאן

התיאטרון הקאמרי

תיאטרון הבימה

תיאטרון חיפה

תיאטרון גשר

הפקה עצמאית

• ג'יטה מונטה, באתר התיאטרון הקאמרי
• ג'יטה מונטה, באתר "הבמה"
• ‫ אטילה שומפלבי, בחזרה לרומניה, באתר ynet, 2 ביוני 2004‬
• ציפי שוחט, אין לה כוח להיות אומללה, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2007
• מיכאל הנדלזלץ, האיכות הייחודית של ג'יטה מונטה, באתר הארץ, 6 באפריל 2012
• ג'יטה מונטה חוזרת לביים בחאן, באתר "הבמה", 12 במאי 2011
• ציפי שוחט, ראיון: הבמה כולה של ג'יטה מונטה, באתר הארץ, 5 באפריל 2012
• קובי מידן, ‏"אנשים בלילה" עם ג'יטה מונטה, באתר iCast‏, 13 במאי 2012
• יאיר אשכנזי, המלכה מיפו: ג'יטה מונטה לא לוקחת שבויים, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2019