Freddie Gruber

פרדי גרובר (נולד ב-31 באוגוסט 1947) הוא עיתונאי ישראלי שעבד במחלקת החדשות של רשות השידור.

פרדי גרובר הוא בנם של נסטור זנון סניאדאנקו, אוקראיני־קתולי אשר הוכר כחסיד אומות העולם על ידי "יד ושם" ושל אנטוניה גרובר, ילידת לבוב, שבני משפחה נספו בשואה. פרדי נולד במחנה עקורים בעיר רוזנהיים, גרמניה, לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא עלה לישראל עם הוריו בחודש נובמבר 1948, גדל והתחנך בקריית חיים.

גרובר הוא בעל תואר ראשון בסוציולוגיה ובשפה וספרות אנגלית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר שני בעיתונאות מבית הספר לתקשורת המונים של אוניברסיטת בוסטון. בתקופת שהותו בארה"ב ערך והגיש במשך 7 שנים את "שעת הרדיו הישראלית" בתחנה המסחרית WNTN בעיר ניוטון, מסצ'וסטס. במהלך התוכנית שודרו בשידור חי מהדורות חדשות בעברית ובאנגלית מקול ישראל בירושלים. גרובר היה העיתונאי הישראלי הראשון והיחיד שהשיג ראיון בלעדי עם ג'ימי קרטר בזמן המרוץ לנשיאות, הוא ראיין גם את שר החוץ הנרי קיסינג'ר ואת המועמד לנשיאות ג'ורג' בוש האב.

בשנת 1981 הצטרף למחלקת החדשות של רשות השידור, ושימש במשך 31 שנים ככתב בערוץ הראשון. תחילה עבד במשך כ-5 שנים כעורך בדסק החוץ של מחלקת החדשות, לאחר מכן התמנה ככתב במגזין החדשות השבועי "יומן", והכין סרטים דוקומנטריים עבור מחלקת החדשות ועבור התוכנית "מבט שני". את כתבתו האחרונה על שדות החיטה בצפון הנגב הגיש פרדי בחודש יולי 2012. כאשר פרש מרשות השידור הותיר אחריו בארכיון רשות השידור כ-1,000 כתבות וסרטים דוקומנטרים.

בין סרטיו הבולטים של גרובר: "מפרץ הזבל", על הרס שכונת עג'מי הערבית ביפו; "באמצע העולם ימינה", על מושבים של יוצאי כורדיסטן בגבול הצפון; "אם סויסה לא בא לאופרה", על הפקת האופרה "כרמן" בשכונת נווה אליעזר בדרום תל אביב; "יד על הלב", על ניתוחי לב של ילדים ממדינות העולם השלישי, בבית החולים וולפסון בחולון; "משטרן עד מוצרט", על חייו של הכנר היהודי אייזק שטרן במלאת לו 80 שנה. הכין כתבות פרופיל על סטיבן הוקינג, אריאל שרון, עמוס עוז, אהרן אפלפלד, סמי מיכאל, מאיר שלו, ואנשי רוח רבים אחרים.

בחודש יוני 1941, כאשר הנאצים פלשו לעיר לבוב, פולין, נסטור זנון סניאדאנקו, אז בן 23, הזמין את אנטוניה גרובר, שותפתו לספסל הלימודים בפקולטה לפילולוגיה גרמנית באוניברסיטת לבוב, להסתתר בדירתו. היא התחבאה בדירתו במשך כשנתיים, וכך ניצלו חייה. שאר בני משפחתה, למעט אחיה (אשר נשלח ללמוד רפואה בפאריז לפני המלחמה) נרצחו על ידי הנאצים.

נסטור ואנטוניה התחתנו בחודש אוגוסט 1945. כאשר אנטוניה נדרשה לעזוב את לבוב, ביחד עם שאר אזרחי פולין לשעבר, במסגרת הסכם הרפטריאציה עם רוסיה, נאלץ נסטור לשנות את שם משפחתו לגרובר, כדי שיוכל להתלוות אל אשתו, אנטוניה גרובר. נסטור נשאר אוקראיני ואתאיסט בהכרתו עד סוף ימיו. נסטור נפטר ב-16 בספטמבר 1979 וקבור בבית העלמין הקאתולי בחיפה.

בשנת 1951 הצטרף נסטור לחברת הנפט של, לימים פז, ושם הועסק כפקיד במחלקת המכירות. אנטוניה הייתה מורה לפסנתר בקריית חיים ובקונסרבטוריון למוזיקה ברחוב הפרסים בחיפה. בשנת 2008, 27 שנים לאחר מותו, הוכר נסטור זנון סניאדאנקו כחסיד אומות העולם.

סיפורם של נסטור ואנטוניה התפרסם ב"טוסקה מתה באור", מאמר שכתב יוסי שריד בעמוד הדעות של הארץ, שלושה שבועות לאחר מותה של אנטוניה, בחודש מרץ 2012. אנטוניה ביקשה להיקבר על יד בעלה בבית הקברות הקתולי בחיפה: "הוא הלך אחרי בחייו, ואני אלך אחריו במותי", הסבירה לבנה פרדי בסוף ימיה. הצלתה של אנטוניה הוא אחד משלושה סיפורי גבורה של חסידי אומות העולם אשר נבחרו להופיע בספר "ונתתי להם יד ושם", אלבום המתעד 60 שנות הנצחה, תיעוד, מחקר וחינוך של יד ושם. אביו המנוח של פרדי, נסטור זנון סניאדאנקו, מונצח גם בגן חסידי אומות העולם בחיפה (גן אלון).

בחודש אוגוסט 2014 נסע פרדי גרובר לאוקראינה ופגש לראשונה את בני משפחתו האוקראינית, שהקשר עמם נותק לאחר מלחמת העולם השניה. מאז ועד היום, פרדי גרובר מעניק מדי שנה מלגות לזכר הוריו, לארבעה סטודנטים וסטודנטיות אוקראינים בבית הספר התיכון בעיר סוקאל שבו למד אביו בצעירותו.

• ליאור רדושיצקי, טבע עיתונאי, באתר העין השביעית, 5 באוגוסט 2012
• אורה עריף כץ, פרדי גרובר נפרד ויורגו דלאראס חוטף מירון אנוש, באתר טחנות הרוח: על תקשורת, קורט פוליטיקה, ספרות, ומה שביניהם, 6 באוגוסט 2012