Ernst Bloch

קולונל ד"ר ארנסט בלוך (השם המלא בגרמנית: Ernst Ferdinand Benjamin Bloch; ‏1 במאי 1898 – 30 באפריל 1945) היה גרמני יהודי למחצה ששימש כקצין בכיר באבווהר, שירות המודיעין הצבאי של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, לאחר שהיטלר הכיר בו כ"בעל דם גרמני". התפרסם כמי שעמד בראש מבצע לחילוץ האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון (אדמו"ר הריי"צ), מנהיג יהודי חב"ד, מוורשה, לאחר שנכבשה על ידי הנאצים.

לפני עליית הנאציזם

ילדות

בלוך נולד בברלין כאחד משני בניהם של הרופא היהודי ד"ר אוסקר בלוך, ואשתו הנוצריה מרגרט שנברג. בעלה הראשון של מרגרט, שגם הוא היה יהודי, נפטר ב-1897, והיו לה שתי בנות ממנו. בלוך גדל בבית עשיר עד שאביו נפטר ב-1910 והמשפחה נקלעה לזמנים קשים. בלוך עבד בעבודות מזדמנות כדי לעזור בפרנסת אמו וילדיה. עם זאת, הוא השקיע בלימודיו בבית הספר והצטיין בהם.

מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, עזב בלוך בן ה-16 את ביתו ללא ידיעת אמו וניסה להתגייס לצבא. מספר יחידות צבאיות דחו אותו משום שהיה צעיר מדי, אך בסופו של דבר הוא שכנע את רגימנט חי"ר 132 בשטרסבורג לקבל אותו. כמו צעירים גרמנים רבים, הוא היה נלהב לשרת את ארצו ולחוות את הרפתקאות המלחמה. במהלך אחד מקרבות איפר בבלגיה ב-1915, חייל אויב דקר את בלוך בכידון בלסתו התחתונה, וכתוצאה מכך סנטרו נפגע וכמה משיניו נעקרו. החייל הפוגע הניח מגף על כתפו של בלוך, הוציא את להב הכידון והשאיר את בלוך בשטח כחייל הרוג. בלוך התעורר בבית חולים שדה. למרבה הפלא, הוא חזר לחזית כמה חודשים לאחר מכן ולחם ב-1916 בקרב ורדן ובקרב על הסום, ב-1917 בשמפאן וב-1918 בפלנדריה, שם שוב נפצע קשה. הפעם סבל מרסיסים בשתי הרגליים, באחת הזרועות, ובראשו. בלוך החלים וחזר למלחמת החפירות העקובה מדם בחזית המערבית. עם תום המלחמה הוענקו לו שני עיטורי צלב הברזל: מדרגה ראשונה ומדרגה שנייה, וכן עיטור אות הפציעה. גם אחיו ואלדמאר ("ואלדי"), נפצע במלחמה, אך היה פחות בר מזל ומת מפצעיו ב-1919.

מסוף מלחמת העולם הראשונה עד עליית הנאציזם

לאחר המלחמה נשאר בלוך בצבא. גבורתו לא הגנה עליו מפני האנטישמיות. בשנת 1921 הוא נדחה על ידי אחוות סטודנטים בגלל היותו יהודי. אמו נדהמה. היא יכלה להבין מדוע האחווה אינה רוצה לקבל את מי שהזדהו דתית כיהודים, אך משפחתה שלה הייתה ליברלית והיא כלל לא ראתה את בנה כיהודי. יתר על כן, היות בעלה יהודי לא מנעה ממנו להיות לרופא מצליח, ובצעירותו הוא היה חבר באחווה מכובדת. היא נתנה ביטוי לכעס שלה במכתב לבלוך ועם זאת, גם האשימה אותו בכך שהושפל, כי גם אם ככל הנראה אמר שהוא נוצרי, סביר ששמו עורר שאלות שהוא ענה עליהן בכנות. היא כתבה:

אין לי מילים ואני מתביישת שגם אחרי החוויות מאז 1914 עדיין יש במולדת הגרמנית אנשים צרי אופקים כאלה... האם היית צריך להגיד להם שאביך היה יהודי? למה? אתה לא צריך לפרסם את המידע הזה על האף שלך, וחוץ מזה יש לך אמא נוצרייה... אבא שלך לא התנצר כי הוא לא רצה שאנשים יחשבו שהוא עושה זאת רק כדי לשפר את מעמדו. יש גם יהודים שיש להם ערך לפחות זהה לזה של אלה הנקראים נוצרים.

— 120-121 ,Bryan Mark Rigg, THE RABBI SAVED BY HITLER'S SOLDIERS, University Press of Kansas, 2016

בלוך המשיך את לימודיו באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין. אמו נפטרה ב-1922. בשנת 1924 קיבל דוקטורט בכלכלה עם ציון לשבח. הוא נשאר בשירות פעיל כקצין בצבא הגרמני, הרייכסווהר, במשך כל תקופת רפובליקת ויימאר, ונושא הרקע היהודי שלו לא עלה בה. בשנת 1930 נשא לאישה את סאבין פון בוסה הנוצריה. חמיו, הנס פון בוסה, קיבל אותו בברכה לתוך המשפחה וכתב לו בחיבה:

בני היקר,
בפעם הראשונה אני שולח לך את מיטב איחוליי לרגל יום הולדתך... אתה תראה שעכשיו אתה שייך לנו ושהלבבות שלנו קשורים אליך. אנחנו מודים במיוחד להוריך על היום הזה, וכעת תפסנו את מקומם. במהלך השנה החדשה הזאת, אתה הראית מחויבות לסבין, ולכן שהאל יברך אותך ושיעשה את שניכם למאושרים! האושר צומח מבפנים ואי אפשר לצוד אותו, אלא הוא חייב לגדול כמו פרי שאור השמש והגשם מטפחים אותו...
באהבה כנה,
אביך

— 121-122 ,Bryan Mark Rigg, THE RABBI SAVED BY HITLER'S SOLDIERS, University Press of Kansas, 2016

דברים אלה בוודאי נגעו בעומק לבו של בלוך, שאיבד את אביו בגיל צעיר. לא מפתיע שקשר הנישואין שלו עם סבין החל על בסיס איתן. במהלך חיי הנישואין שלו, בלוך הראה מחויבות לסבין ואף פעם לא שכח את הרגשות החמים והנדיבות של הוריה כאשר קיבלו אותו למשפחה. לחברה הכללית לא היו אותם רגשות כמו למשפחתו החדשה, במיוחד לאחר שהיטלר עלה לשלטון, אבל בלוך לא נתקל שוב באנטישמיות אחרי האפיזודה של דחייתו על ידי אחוות הסטודנטים.

עם עליית הנאציזם

מינוי לראש מחלקה באבווהר

ב-1935 אדמירל וילהלם קנריס גייס את בלוך לעמוד בראש מחלקת המודיעין לכלכלת מדינות זרות שתפקידה לאסוף מודיעין על היכולת התעשייתית של מדינות זרות. בעיני קנריס בלוך היה אחד הקצינים המוכשרים ביותר שלו. בנוסף לאיסוף המודיעין על תעשיות זרות, בלוך ליווה אנשי עסקים גרמניים וזרים בסיורים במפעלי תעשייה בגרמניה, ואחרי הכיבושים במערב ב-1940 גם בבלגיה, בצרפת ובהולנד. קנריס שיבח את בלוך בכותבו אליו:

[המחלקה שלך] תפסה את מטרותיה באופן מדויק: לשים עין על תעשיית התחמושת של האויב [בלגיה וצרפת], לחשוף את כושר הייצור שלה ולוודא את המצב במקום.

— 122 ,Bryan Mark Rigg, THE RABBI SAVED BY HITLER'S SOLDIERS, University Press of Kansas, 2016

בנו של בלוך, מרטין בלוך, כתב: "אבי הרגיש שהוא גרמני, וכגרמני הוא שירת את ארצו.... יתר על כן, הוא הרגיש שהוא מוגן על ידי קנאריס, שבמשרדו הוא עבד". ב-14 במרץ 1937 תיאר קנאריס את בלוך כ"אדם שאפשר לסמוך עליו.... עובד חרוץ שממלא את תפקידו היטב". ביוני 1938 קודם בלוך לדרגת מייג'ור, ומאוחר יותר באותה שנה הוא קיבל עיטור בחתימת היטלר.

ה"זיכוי" שקיבל מהיטלר

סוגיית היותו בן לאב יהודי עלתה שוב ב-1935, עם פרסום חוקי נירנברג, שנועדו לשמור על טוהר הגזע הארי וקבעו את ההבחנה בין גרמנים ארים לגרמנים ממוצא יהודי. לפי הנספח לחוקים אלה שהוציא שר הפנים הנאצי ב-14 בנובמבר 1935, בלוך, אשר היה בן להורה אחד יהודי, כלומר נכד לשני סבים יהודים (סבו וסבתו הורי אביו), לא היה בן לקהילה דתית יהודית ולא היה נשוי ליהודיה, נחשב למישלינג (בן תערובת) מדרגה ראשונה.

סעיף 7 של הצו הנספח לחוקי נירנברג נתן להיטלר את הסמכות להחליט שאנשים מסוימים הם ארים אף על פי שתויגו כיהודים או כמישלינג (בני תערובת). לבקשות להחלטה כזאת צריך היה לצרף תמונות מזוויות שונות, היות שהיטלר ייחס חשיבות רבה למראה החיצוני, ומסמכים מפורטים על נשוא הבקשה. בסוף 1939 קנריס הביא את המקרה של בלוך להיטלר, וזה חתם על מסמכים שמכירים בבלוך כ"בעל דם גרמני" (Deutschblütig) ועל ידי כך מסירים ממנו במשיכת קולמוס את "הפגם המולד".

קנריס חיכה ארבע שנים לפני שניסה להשיג את הזיכוי לבלוך, כי סוגיית הרקע של בלוך לא עלתה עד אז. רבים מלוחמי מלחמת העולם הראשונה שקיבלו עיטורים נהנו ממספר שנים של יחס מיוחד או של אי-התייחסות לחוקי הגזע. רק ב-1939 הרקע היהודי של בלוך עלול היה לסבך אותו. הבקשה להכיר בו כארי כללה את העבר הצבאי שלו, מסמכים מבית הספר התיכון והקולג' והמלצות ממורים וממפקדים, וכן תצלומים של הפרופיל שלו. המסמך הרשמי המכיר בו כארי בוודאי היה דומה לפורמט הסטנדרטי:

אני, אדולף היטלר, המנהיג של האומה הגרמנית, מאשר שארנסט בלוך הוא בעל דם גרמני. גם ילדיו רשאים לבקש את הסיווג הזה, כל עוד בלוך לא יתחתן עם אף בעלת דם זר. ברם, אחרי המלחמה תתבצע הערכה מחדש לגבי ארנסט בלוך, כדי לבדוק אם הוא עדיין ראוי לשאת תואר כזה.

— Gawronski Rafzen, ‘JEWISH’ SENIOR OFFICERS IN HITLER’S ARMY: ERHARD MILCH, WILHELM KEITEL, WALTHER VON BRAUCHITSCH, ERICH RAEDER, AND MAXIMILIAN VON WEICHS, GAWRONSKI INFO, 16 בפברואר 2013 (באנגלית)

על ידי כך היו בלוך וצאצאיו מוגנים מפני אפליה גזעית.

ב-1944 הופיע בלוך בין 23 קולונלים ברשימה של 77 קצינים בכירים בצבא גרמניה שהיו ממוצא יהודי חלקי או נשואים ליהודיות וקיבלו את ה"זיכוי" כבעלי דם גרמני בחתימתו של היטלר. הרשימה הוכנה לפי הוראתו של היטלר, לצורך פיטוריהם מהצבא בשלב מאוחר של המלחמה.

התנהלותו במבצע חילוץ האדמו"ר ואחריו

בקרב חסידי חב"ד רווחה מסורת שלפיה מנהיג החסידות בתקופת מלחמת העולם השנייה, האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון (אדמו"ר הריי"צ), ניצל במבצע חילוץ שבראשו עמד חייל יהודי גרמני. הסיפור נראה בעבר פנטסטי מכדי להיות אמיתי. החוקר בריאן מארק ריגהצליח לאמת את הסיפור ולזהות את הקצין כארנסט בלוך, אשר נשלח בראש קבוצת אנשים על ידי ראש האבווהר, האדמירל וילהלם קנריס, להציל את האדמו"ר, שנלכד בוורשה בעקבות הכיבוש הנאצי. הרבי הסתתר באותו זמן עם 18 קרובי משפחתו מפני הנאצים. מציאת הרבי הייתה אתגר גדול, מכיוון שהיהודים חששו שבלוך מחפש את הרבי כדי לעוצרו ולא כדי להצילו. כדי להרגיע את היהודים המבוהלים שהיו עם הרבי, אמר להם בלוך כי גם הוא יהודי, כפי שהעיד מאוחר יותר מזכירו של הרבי, חיים ליברמן. בלוך בחר לביצוע המשימה שני חיילים נוספים, גם הם יהודים למחצה. הוא הגיע אל הרבי והעלה אותו ואת קרוביו לרכבות במחלקה ראשונה, ותוך סיכון רב הביא אותם לברלין. כמה ימים אחר כך הצליח להעבירם ברכבת את הגבול הלטבי, ומשם הגיעו לריגה בירת לטביה, ולבסוף לארצות הברית.

בבחירתו את בלוך ואת שאר האנשים, ובהם עוד אנשים שהיו ממוצא יהודי, לביצוע המשימה, סיכן קנאריס את חייהם. הוא ידע על קיומן של יחידות האיינזצגרופן שהקים ריינהרד היידריך בהוראה ישירה מהיטלר ושהתלוו לצבא וחיסלו גורמים לא רצויים, בעיקר יהודים, ואת האליטה הפולנית. קנריס הבין שהמבצע יהיה עדין ומסובך, וידע היטב שעליו להפקיד את משימת ליווי האדמו"ר אל מחוץ לפולין בידי בלוך, שהיה קצין מצטיין בוורמאכט ויהודי למחצה. נראה שבלוך גם היה שותף לסלידתו של קנאריס מהמדיניות האנטישמית של הרייך. מאחר שהאבווהר היה אחראי על מודיעין צבאי, לא היה מבצע חילוץ האדמו"ר במסגרת תפקידיו, וקנריס ידע שהוא זקוק למישהו שיוכל לסמוך עליו. ייתכן שבחר בבלוך לא רק משום שהיה חייל מצטיין, אלא גם בשל הרקע היהודי שלו, שכן הגיוני לשלוח אדם ממוצא יהודי להציל את חייו של הרב, למרות האירוניה שבהיותו קצין מצטיין בוורמאכט.

חברו של בלוך למשימה, סמל קלאוס שנק, יהודי למחצה מצד אמו, סיפר שבמהלך הבריחה מוורשה, בלוך יעץ לרב ולאנשיו שיהיה עליהם לבצע את הוראותיו במדויק, והזהיר אותם שייתכן שיהיה עליו לנהוג בהם בקשיחות כדי למנוע חשדות מצד אנשי אס-אס או מצד גרמנים אחרים. בלוך הסביר שבמצבי חירום קשים ייתכן שיהיה חייב לגעת בחלק מהנשים, אף על פי שיעשה כמיטב יכולתו להימנע מפגיעה כזאת ברגשותיהם הדתיים.

במהלך המסע, הרבי שאל את בלוך מדוע הוא מציל אותם. כאשר בלוך חשף את מוצאו האתני, הרבי שאל אותו אם הוא מרגיש יהודי. בלוך קרוב לוודאי נרתע מהשאלה והיסס. הוא השיב בשלילה, אבל הודה שהעבר היהודי שלו מאז ומתמיד סקרן אותו. תגובת הרבי הייתה: "יש בך נשמה יהודית עזה".

נשאלת השאלה אם בלוך ביצע את משימת חילוץ הרבי רק משום שקיבל פקודה לעשות זאת, או שבהתחשב במוצאו היהודי נרתם לך ברצון, ואולי משום כך סירב לוותר כאשר הסתבר שכל כך קשה לאתר את הרבי. לאחר שבלוך הצליח במשימה, קנאריס הרשה או הורה לו להיות אחראי על משימות אחרות להצלת יהודים אחרים, ואולי בכלל זה אדמו"ר חסידות גור, אברהם מרדכי אלתר, מזכירתו של בלוך טענה שמאוחר יותר הוא סייע לשתי משפחות יהודיות להימלט לשווייץ.

אחריתו

לאחר הצלת הרב שניאורסון ופמלייתו, חזר בלוך לתפקידו כאיש מודיעין העוסק בריגול תעשייתי, ובסוף 1940 הוא קודם לדרגת לוטננט-קולונל. הוא היה אז מפקדם של 40 קצינים ואנשי סגל. הוא סעד מדי פעם עם תעשיינים כמו גוסטב קרופ פון בוהלן אונד הלבךומקס שלנקר, הוא זכה באמונם של מנהלים בכירים, כולל אלה של הקרטל הענק אי גה פארבן, שייצר אלפי מוצרים עבור הרייך השלישי, ובכלל זה הגז ציקלון בה ששימש לרצח יהודים בתאי הגזים, ובנה מפעל גדול באושוויץ שהשתמש בעובדי כפייה, אותם העביד עד מוות. בלוך סיפק לצבא מידע על היכולות התעשייתיות של מדינות שונות והסתייע בקשריו כדי להציב מרגלים בחו"ל. בתחילת 1941 הוטל עליו להעריך את היכולות התעשייתיות של בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות. היו אלה משימות לא פשוטות שעל ביצוען הוענק לבלוך עיטור. ההערכה הרבה לבלוך התבטאה גם בכך שפילדמרשל ולטר פון רייכנאו ביקש לצרפו למטהו בארמייה הדרומיתכדי לייעץ בנושאים כלכליים אך בקשתו נדחתה.

בלוך המשיך לשרת באבווהר עד לאישור בקשתו להישלח לחזית הרוסית כמפקד גדוד באפריל 1941 והצבתו ליד קייב. קודם לכן דחה הצבא בקשות של בלוך להתמנות למפקד בשדה הקרב בגלל גילו. לא ברור מה שינה את עמדת הצבא בעניינו, אבל מספר קצינים נוספים באבווהר נשלחו לחזית באותו הזמן. אפשר לתהות מדוע בלוך עזב את האבווהר כדי להשתתף בקרבות. בנו ומזכירותיו העלו את הסברה שהוא עשה זאת משום שזאת הייתה הדרך היחידה שלו לקידום ומשום שהרגיש שהוא שייך לשם, כי העדיף ככל הנראה את השירות בחזית על פני השירות במשרד.

במהלך קרב קורסק פיקד בלוך על יחידות עורפיות בשמירה על קווי הקשר והאספקה ליחידות בחזית. בשלב זה הוא פיקד על אלף חיילים והיה במגע שגרתי עם האויב. בכל פעם שאנשיו נכנסו לקרב עם הרוסים, הוא מיד הגיע למקום ולקח חלק בלחימה. לאחר תבוסת הגרמנים בקורסק, הוביל בלוך את הגדוד שלו בנסיגה מאורגנת תוך כדי קרבות אכזריים בתנאים קשים ביותר. תוך שלושה חודשים, הדיוויזיה של בלוך נסוגה למעלה מ-400 ק"מ לאזור שמסביב לעיר ז'יטומיר שבאוקראינה, כ-113 ק"מ מערבית לקייב. בלוך עסק שם בהצבת יחידות חי"ר וארטילריה ויחידות מיוחדות לאורך קו ההגנה שלו. הוא לן כל לילה בגזרה אחרת של החזית לצד אנשיו, מחשש לקרבות גרילה עם הפרטיזנים, שהוא ואנשיו לא היו רגילים להם ושבהם היו מעשי אכזריות קשים משני הצדדים. למרות זוועות המלחמה, בלוך שאב גם הנאה מהלחימה. חד עם תיאור הקשיים, הוא כתב לרעייתו: " אני מרגיש טוב מאוד נוכח האפשרות שהייתה לי לחוות קטע ממשי מהמלחמה הזאת". מהמכתבים של בלוך לרעייתו ניתן להסיק שהמניע של בלוך בלחימתו היה הרצון להגן על מולדתו מפני הקומוניזם. הוא לא חיבב את היטלר, אבל הוא פחד יותר מהסובייטים.

בספטמבר 1944 גילה היינריך הימלר שלבלוך, שכבר היה אז קולונל, היה הורה יהודי. אחד הקצינים במשרדו של הימלר כתב ב-15 בספטמבר 1944 לשלישו הצבאי של היטלר, גנרל וילהלם ברגדורף, שהימלר דורש את שחרורו של בלוך ומבקש שיישלח לגדוד של עבודות כפיה. ב-26 בספטמבר 1944, השיב ברגדורף לפניית משרדו של הימלר ואישר שבלוך שוחרר, אך הוסיף שב-1943 ביקש בלוך להישלח לחזית, למרות פציעותיו במלחמת העולם הראשונה. עובדה זאת וגם העובדה שבלוך תואר כ"נציונל-סוציאליסאט חיובי", לא עזרו לבלוך, והוא עזב את תפקידו ב-27 באוקטובר 1944. ב-15 בפברואר 1945 חתם היטלר על הפקודה הרשמית המשחררת את בלוך בשל מוצאו היהודי. ברגדורף הודיע לבלוך על שחרורו באופן רשמי: "הפיהרר החליט לשחררך משירות פעיל מיום 31 בינואר 1945. לכבוד הוא לי להודות לך בשם הפיהרר על שירותך במשך המלחמה ובעתות שלום למען עמנו ומולדתנו. אני מאחל לך כל טוב בעתיד. הייל היטלר." בלוך היה המום, משום שידע כי היטלר עצמו הכריז עליו בעל דם גרמני. חבר קרוב של בלוך, ולטר ברוקהוף, כתב ב-31 באוקטובר 1945 לאשתו של בלוך, סבין, כדי לשאול מדוע בלוך שוחרר. ברוקהוף כתב: "אין משחררים קצין אמיץ ולמוד קרבות מהחזית בתקופה של סכנה גדולה כל כך. יש רק קצינים ספורים ברמתו".

כאשר בלוך חזר לביתו כקצין משוחרר, הוא יצר קשר עם מספר בנקאים ותעשיינים בנוגע לתעסוקה אפשרית לאחר המלחמה, אך כעבור כמה חודשים גויס לפולקסשטרום. רבים שלא היו ממוצא ארי טהור, ובכלל זה כאלה שהיו ממוצא יהודי חלקי, אולצו למרות מוצאם לשרת בפולקסשטורם, שהיה מיליציה עממית שהוקמה על ידי הנאצים לקראת הימים האחרונים של המלחמה, ורבים מהם מצאו את מותם ביחידות אלה. במסגרת תפקידו בפולקשטרום, אימן בלוך חיילים ולחם יחד איתם נגד הרוסים. את משפחתו ראה בפעם האחרונה כאשר בתו הרביעית, מריה, הוטבלה ב-14 בינואר 1945 בפוטסדאם. באותו יום הוא היה מתוח ומלא חששות, ביודעו שהצבא הסובייטי מתקרב לברלין, ולכן ארגן את יציאת משפחתו לכיוון מערב, כדי שייתפסו על ידי האמריקאים ולא על ידי הסובייטים. הוא עצמו נשאר בברלין כדי להמשיך להילחם בהגנה עליה ולא חשב שיזכה לראות שוב את משפחתו. בנו הבכור, מרטיו בן ה-13, רצה להישאר עם אביו ולהילחם בסובייטים, אבל בלוך שכנע אותו להצטרף לאמו. ב-30 באפריל 1945, יום לפני יום הולדתו ה-47 וקצת יותר משבוע לפני סוף המלחמה, נהרג בלוך מרסיס של פצצת מרגמה שניקב את עורק צווארו. את גופתו מצא חבר ילדות שלו לבקשת אשתו סבינה, כדי שתוכל לפרנס את המשפחה מקצבת אלמנה. כמה מילדיו כעסו על כך שלא נמלט מהמוות יחד איתם והעדיף למלא בנאמנות את חובתו לארצו, אף על פי ששנא את היטלר ואת משטרו.

• יוסף יצחק שניאורסון
• מישלינג
• אבווהר

• הרבי והקצין הגרמני, סרט ששודר בערוץ הראשון
• היסטוריון: 150 אלף יהודים שירתו בצבא הנאצי, אתר הידען, 3 בנובמבר 2003
• "החיילים שירתו בצבא הנאצי, ואיבדו את אמם באושוויץ", אתר הארץ, 30 באוקטובר 2003
• צופיה הירשפלד, למה הצילו הנאצים את הרבי מלובביץ', באתר ynet, 1 במאי 2011