Elie Scheid

אֵלִי (אֱלִיָּהוּ) שֵייד (Elie [Eliyahu] Scheid;‏ 25 באוקטובר 1841 – אוקטובר 1922) היה המפקח הראשי על המושבות בארץ ישראל מטעם הברון רוטשילד, מאז פרש עליהן הברון את חסותו, בסוף שנת 1883, ועד שהעביר אותן לניהול יק"א בדצמבר שנת 1899.

ראשית חייו

אלי שייד נולד במשפחה יהודית באגנו (Haguenau), אשר שוכנת בחבל אלזס. הוריו היו שרה לבית מוֹך (Moch) ושמעון אברהם. אביו (יליד 1770 לערך) נולד בכפר שִׁירוֹפֶן (Schirrhoffen), לא רחוק מאגנו. באגנו שכנה באותה תקופה קהילה יהודית גדולה אשר התבססה במקום החל מראשית המאה ה-18. לאחר שהיגר האב לאגנו, עבד כרוכל ולאחר מכן כסוחר ברזלים. לפני נישואיו לאמו של אלי, היה נשוי לרינה לבית קַרְפְּ (Reine Carpe, ילידת 1761 לערך), ומנישואים אלו נולדו לו 3 ילדים. לאחר שהתאלמן, נשא לאשה את שרה לבית מוך, בת למשפחה ותיקה באגנו, שהייתה צעירה ממנו בכ-35 שנה (ילידת 1876); כשנישא לה, היה שמעון בן 60 והיא בת 22. פרט לאלי, נולדו לבני הזוג 8 ילדים, מהם 6 הלכו לעולמים בגיל צעיר ונותרו בת אחת, מארי אן (Marie Ann, ילידת 1835), ובן אחד, וולף (Wolf, יליד 1844).

ראשית עבודתו המקצועית ופעילותו הציבורית

לאחר שהשלים את לימודיו בהצטיינות בבית הספר היהודי, המשיך אלי ללימודים בבית הספר התיכון המקומי. בתום יום הלימודים, למד אצל מורה לגמרא וגם אצל הרב המקומי. בגיל 17, נפטר אביו (בשנת 1858), והוא בן 89. כדי לסייע בפרנסת משפחתו, עזב את בית הספר ואת הלימודים הדתיים, הלך ללמוד הנהלת חשבונות, וכבר בשנת 1860 החל לעבוד כפקיד. ארבע שנים לאחר מות אביו, נפטרה עליו אמו (בשנת 1862).

באותה התקופה, במקביל לעבודתו כפקיד וכמנהל חשבונות, החל לעסוק בעסקי ציבור. תפקודה של חברה קדישא לאחר מותם של אביו ואמו לא מצא חן בעיניו, ולכן הקים חברה קדישא חדשה וקרא לה "חברת עם סגולה". הוא שימש מזכיר החברה ואחר כך יושב ראש שלה, תפקיד שנשא עד שנת 1883, כשעזב את אגנו. כמה שנים קודם לכן, התמזגה החברה הוותיקה עם זו החדשה.

כשפרצה מלחמת צרפת–פרוסיה, התמנה למזכיר באגודה לעזרה לפצועי המלחמה בצרפת, וכשחזר לעירו - היה חבל אלזס שייך לגרמניה. הוא נבחר לפרנס העיר, ובהמשך גם כחבר מועצה באגנו. עד מהרה נעשה מזכיר העיר והיה גם חבר בוועדת הכספים ובהנהלת קופת החיסכון של העיר. הוא נבחר למועצה שוב ושוב, עד שעזב את העיר.

בשנת 1874 הקים, ביחד עם שותף, עסק למסחר בכשות, וזאת במסגרת תעשיית הבירה שהייתה מפותחת מאוד באלזס. לאחר כמה שנים, בשנת 1882, פקד משבר את ענף הכשות, והוא ירד מנכסיו ושוב חזר לעבוד כפקיד. שמו של שייד הגיע לאוזניו של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אז יושב ראש הוועד לגמילות חסדים בפריז. שייד הוזמן לראיון עם הברון בראשית 1882, וזה האחרון הציע לו לארגן מחדש את הוועד תמורת משכורת שנתית ודירת שרד. ביוני 1883 יצא שייד לפריז, ועד שענייני משרתו החדשה הוסדרו ועד שאשתו וילדו הצטרפו אליו, ריכז מסמכים וכתבים שצבר במשך השנים וארגן חיבורים מסודרים על תולדות יהודי אגנו ואלזס.

באותה העת הגיע לאוזניו של הברון רוטשילד מידע על יהודים שעלו לארץ ישראל והגיעו לחרפת רעב, והוא ביקש משייד לסדר שם את העניינים. רוטשילד הבטיח לשייד כי המשימה תארך 6 שבועות בלבד וכי בזמן הזה יחליף אותו עובד אחר בוועד לגמלות חסדים. בפועל, הוא החל אז בתפקיד חדש שיעסיק אותו במשך 15 שנה, ואת מקומו בוועד מילאו בקושי 3 פקידים.

פועלו כמפקח ראשי על מושבות הברון

שייד היה המפקח הראשי על המושבות בארץ ישראל מטעם הבארון. במסגרת תפקידו זה, דאג למתיישבים ולפיתוח המושבות, ובמסגרת זאת בא בדין ודברים עם ערביי האזור ועם הנהגת השלטון העות'מאני, כל שהיה צורך בכך. שייד טיפל בדברים מקרוב, ולצורך כך ביקר בארץ 22 פעמים לאורך תקופת עבודתו זו - חלק מן הביקורים נמשכו חודשים ארוכים. בזכרונותיו מתוארים בפירוט ביקורים בירושלים, חברון, ים המלח, סלט (ירדן), זכרון יעקב, קושטא (טורקיה), חדרה, ראש פינה, הר מירון, צפת, הכנרת, יסוד המעלה, מטולה, משמר הירדן, עין זיתון, רמת הגולן, ראשון לציון, שכם, הר גריזים (אצל השומרונים), מזכרת בתיה, פתח תקווה, יהודיה, ואדי חנין, רחובות, קטרה, ערטוף וקסטינה, ומוזכרים מקומות נוספים בדרכו בין המקומות השונים.

כמי שהגיע מאזור אירופי מפותח, מנוהל-היטב, מוריק ובעל מזג אוויר נוח, נתקל שייד בארץ ישראל בנופים, מנהגים והתנהגות שלטונית שהיו זרים לו. את כל אלו הוא מזכיר בזכרונותיו ספק באירוניה ספק בלעג. כך, הוא מתעכב על מראם של הכפרים הערביים ועל מנהגיהם של ערביי הארץ:

הכפרים הספורים שבדרך עלובים הם, כמובן. יליד-הארץ די לו בחדר אחד רחב-ידיים הבנוי חומר, שבו ישנים הבהמות ובני המשפחה כאחד. [...] בכלי מיטה - אין לו צורך; כל השנה הוא ישן על מחצלת-קש. [...] אם תזמין ערבי לסעודה בביתך אין הוא חש עצמו בנוח בגלל כלי-האכילה, ומתוך שאינו יודע מה יעשה במזלג סופו שהוא מניחו מידו ומסתייע באצבעותיו. (ע' 33)

גם על חוסר בתשתיות בסיסיות למגורים ותחבורה הוא מתעכב. כך, למשל, הוא מתאר את דרכו לצפת:

עברתי את כל ארץ-ישראל לארכה ולרחבה, מקצה עד קצה, ומעולם לא ראיתי דרך דומה לזו. משתמש אני במילה 'דרך' מטעם שאין מלה אחרת לרשותי. לאמיתו של דבר, אין כלל דרכים בלב הארץ. שוו בנפשכם הר מבותק לשנים, בעומק עד שלוש-מאות מטר, המחצית האחת נעדרת לגמרי והשנייה זקופה לנגד עיניך, ועל מה שנותר על גבי סלעים חלקלקים, על שפת התהום הזאת, חייב אתה זלהעפיל, רכוב על סוס, משך קרוב לשעה-ורבע, כדי להגיע למרומי ההר. אף-על-פי-כן זוהי הקרויה הדרך מפקע לצפת. (עמ' 136-135)

גם מזג האוויר בארץ ישראל זר לו, והוא נתקל רבות ביתושים ובמחלות (שייד עצמו נדבק מספר פעמים בקדחת ובדיזנטריה), כמו גם הביורוקרטיה האיטית והמסורבלת של השלטון העות'מאני אשר דורשת תדיר הפקדת בקשיש בידי פקידים.

נושא אחד שעמד במרכז ביקוריו בארץ היה רכישת קרקעות לטובת הרחבת ההתיישבות, כמו גם הסדרת רישום קרקעות שהבעלות עליהן לא הוכרה על ידי השלטון העות'מאני והשגת רישיונות בנייה. כך, למשל, הקרקעות עליה הוקמה המושבה זכרון יעקב נרשמו על ידי יצחק לבל, יו"ר הוועד המרכזי בגאלאץ (רומניה). לאחר פטירתו של לבל, סירבו השלטונות העות'מאנים לקבל את העברת שטר הקניין על הקרקע על שם אדם אחר (הליך ביורוקרטי שבוצע באירופה) ועיקלו את אדמות המושבה בראשית שנת 1884. שייד נדרש לביקור אצל פקידים בכירים בקושטא עד שלבסוף הוסדר העניין. בהמשך, בשנת 1887, נסע שוב לקושטא, הפעם כדי לקבל אישור לבנות בשטחי המושבה ראשון לציון.

נושא אחר עליו פיקח היה קידום תעשייה חקלאית במושבות החדשות. הברון רוטשילד תמך בחקלאות מתקדמת, ושייד - שהאמין דווקא כי חקלאות פלחה היא הפתרון הראוי, אך לא הצליח לשכנע בכך את הברון - פעל לחלוקת שטחים למתיישבים ולפיתוח הגידולים המתאימים. לאורך שנות עבודתו - כך הוא מסכם בסוף ספר זכרונותיו - ניטעו ברחבי הארץ כ-820,000 עצים מסוגים שונים: זית, תות (שימשו גם לייצור משי), משמש, שקד, אפרסק, תפוז, אתרוג, תאנה, צפצפות ואקליפטוס. בנוסף לאלו, קידם שייד את מדיניותו של הברון לנטיעת גפנים במושבות - אם לצורך ייצור יין ביקבים שהוקמו בזכרון יעקב ובראשון לציון ואם לצורך הכנת צימוקים, כפי שנעשה בראש פינה.

יחסיו עם המתיישבים היו מורכבים. הוא ראה ברבים מהם כמי שרוצים לנצל את כספו של הברון ולהתחמק מעבודה, ואף ביקר אותם בגלוי על כך.

בשנת 1883 פנו ארבעים מתושבי המושבה זכרון יעקב אל הברון והתלוננו כנגד התנהגותו של הפקיד יהודה ליב-ליאון וורמסר. לדברי המתיישבים, וורמסר רדה בתושבים ורצה לשנות את סדרי התפילה בבית הכנסת. אחד ממנהיגי המרד היה רופא המושבה, ד"ר אליקים גולדברג, והוא סומן על ידי וורמסר כמי שנלחם מלחמת דת בפקידות הברון. כאשר שייד נדרש לטפל במרד שפרץ כנגד הפקידות, הוא הסתייע בקשריו עם השלטון העות'מאני והביא לכך שלמושבה נשלחו שוטרים אשר גירשו ממנה את ד"ר גולדברג. לאחר המרד, עזב וורמסר את תפקידו ושב לפריז.

במהלך ימי עבודתו של שייד כמפקח הראשי על מושבות הברון בארץ-ישראל, נפוצו שמועות על כך שהוא מנצל מינית נערות ארצישראליות תמורת הטבות אשר העניק להן. אחת ההטבות הללו הייתה שליחתן של הנערות ללימודים בפריז, מהם חזרו ארצה כמורות; הדבר העניק להן מעמד ועבודה טובה. תמורת זאת, כך נטען, היה דורש מהן טובות הנאה מיניות. כפי שנטען, בכירים ביישוב בארץ - דוגמת הרופא ד"ר הלל יפה, אליעזר רוקח, ישראל דוב פרומקין (עורך "החבצלת"), זאב יעבץ ונפתלי הרץ אימבר - ידעו על מעשיו, והשמועות פשטו בקרב רבים מן המתיישבים. ד"ר יפה סיפר כי אחד המתיישבים מחדרה, אשר רצה כי בתו תסע להשתלם בפריז, שאל אותו אם אכן נכונה השמועה כי ללא חופה וקידושין אין נולדים ילדים. על פי השמועות, נטפל שייד גם לצינה, רעייתו של מאיר דיזנגוף.

לאחר תום תפקידו בשירות הברון

לאחר שהעביר הברון רוטשילד את המושבות בארץ ישראל ליק"א, בסוף שנת 1899, סיים שייד את תפקידו. הוא היה אז בן שישים לערך, וככל הנראה לא ביקר עוד בארץ ישראל. עם תום שירותו את הברון, פנה שייד לעסוק בענייני צדקה. הוא היה פעיל בחברה היהודית לעזרה הדדית ובוועד היהודי למען הסטודנטים.

שייד נפטר בפריז בשנת 1922 ונטמן בבית הקברות של מונמארטר, לצד אשתו, אשר נפטרה בשנת 1916.

הנצחה

לציון תרומתו למושבה זכרון יעקב, הונצח שמו בכתובת שנקבעה בחזית של בריכת בנימין - מאגר המים שנבנה במושבה בשנת 1891 - שם נכתב כי ייזכר לטוב "צירו הנאמן [של הברון רוטשילד] השר אליהו שייד".

משפחתו

ב-24 באוקטובר 1865 נישא שייד לליאונטין לבית אה (Leontine Ah, ילידת 1841), בת למשפחה יהודית מיוחסת באגנו. לבני הזוג נולדו שני ילדים: ז'ול שמעון (Jules Simon;‏ 1903-1866) ולוסי (Lucille;‏ 1945-1869). ז'ול למד בבית הספר הגבוה לחקלאות בגריניון (צרפת), ביחד עם אהרן אהרנסון, ובהמשך התגייס לצבא צרפת בשנת 1887 ושירת במסגרת המשרד הרביעי.

כתביו

אף על פי שלא היה היסטוריון מקצועי, עסק שייד גם בכתיבה היסטורית, בפרט על אודות היהודים באזור אלזס, ואף פרסם מספר חיבורים בנושא. גולת הכותרת של עבודתו זו הייתה הספר על ההיסטוריה של יהודי אגנו, והוא חקר גם את תולדותיו של רבי יוסף בן גרשון איש רוסהיים. חלק ממאמריו פורסמו בכתב העת הצרפתי למחקרי יהדות, Revue des Études Juives.

להלן רשימת הפרסומים שהופיעו בדפוס:

בנוסף לאלו, יש מִכְּתביו שלא הגיעו לפרסום. כך, למשל, זכרונותיו מימי שירותו בצבא הלואר בשנת 1871, חיבור על החברה קדישא של אגנו וחיבור בשלושה כרכים על תולדות המסדות של גמילות חסדים. רבים מניירותיו נעלמו בזמן הכיבוש הנאצי.

לקראת סוף תקופת עבודתו בשירות הברון רוטשילד, העלה על כתביו את זכרונותיו, אותם ביסס על פתקים ומסמכים שאסף במהלך התקופה. הזכרונות נכתבו בשלושה העתקים בכתב ידו - אותם כתב בלילות בהם סבל מנדודי שינה - והם נבדלים זה מזה בשינויים קלים. אחד מכתבי היד הוקדש על ידו לברון רוטשילד וככל הנראה אף הוגש לו, וכתב יד זה שימש בסיס לתרגום של עבר הדני, אותו פרסם בשנת 1971 בשם "על ייסוד המושבות ומסעותי לארץ ישראל (בשנים 1883 - 1888, 1901), חיבור מאת אליהו שייד, המפקח על המושבות מטעם הברון רוטשילד"; עבר הדני עצמו ציין כי מדובר בתרגום חלקי ובתוספת הערות מעטות. שלושת כתבי היד יחדיו שימשו כבסיס לתרגום מקיף של הזכרונות, כפי שהובא לדפוס על ידי אהרון אמיר בשנת תשמ"ג, בתוספת מבוא והערות מאת שמעון שוורצפוקס; ספר זה מתאר ב-66 פרקים את מסעותיו של שייד בארץ ישראל וברחבי האימפריה העות'מאנית, בין השנים 1883–1899, ומפרט, בין היתר, את אשר התרחש אז במושבות. חלקים נרחבים מוקדשים למושבות זכרון יעקב, ראש פינה, ראשון לציון ופתח תקווה. הספר מלווה באיורים של שייד, בהם תיאר מנופי המושבות.

קישורים חיצוניים

• אליהו שייד (1841-1922), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים