Damocritus

דָמוֹקריטוּס (Damocritus, ביוונית: Δαμόκριτος) היה היסטוריון, שפעל ככל הנראה במאה ה-1 לספירה. כתביו אבדו והוא ידוע לנו רק מהסודא, הלקסיקון הביזנטי מסוף המאה ה-10:

"דאמוקריטוס היסטוריון. (כתב חיבור) על תכסיסי מלחמה בשני ספרים (וגם חיבור) על היהודים, שבו הוא מציין כי הם משתחווים לראש חמור עשוי זהב, וכי מדי שבע שנים, בהיותם חסרי מעש, לכדו נוכרי והקריבוהו תוך גזירת בשרו לגזרים קטנים, וכך הרגוהו."

הניסוח הדחוס של הקטע המצוטט מעורר את המחשבה שמדובר בנוסח מקוצר או מקוטע, כנראה בגלל הזמן הרב שעבר מאז דמוקריטוס ועד ימי הסודא. את החיבור בשם "על היהודים" ("Peri Ioudaion") כתב דמוקריטוס כנראה אחרי חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה. תארוך זה של פרופסור מנחם שטרן נעשה מתוך הנחה שמדובר בציטוט מילותיו של דמוקריטוס עצמו ("Ipsissima verba" ), תוך שימוש תכוף בלשון עבר ("בלתי מושלם", אימפרפקטום). לטענתו, שימוש לשוני זה היה מוכיח את התארוך, אם היה ביטחון שאלו אכן מילותיו שלו. שטרן מציין לעומת זאת, שהחוקר ס. א. שוורץ (C. E. Schwartz) ציין בכלליות שדמוקריטוס יצר את חיבורו זה לכל המוקדם במאה ה-1 לפנה"ס ולא מאוחר משנת 70 לספירה, אולם טוען כי שוורץ לא סיפק שום הוכחה לדעה זו.

דמוקריטוס חוזר בדבריו על עלילת פולחן החמור של היהודים וגם על עלילת הדם. הוא הסופר היווני היחיד הידוע לנו מלבד אפיון שטען שהיהודים נהגו לבצע רצח פולחני של נוכרים, אולם הוא נבדל ממנו בפרטים: בזמן שאפיון מדגיש שהקורבן הוא יווני והטקס מתרחש בכל שנה, דמוקריטוס מתייחס לנוכרי באופן כללי והטקס מתרחש בכל 7 שנים. הדבר רומז שלא הייתה תלות הדדית קרובה בין שני הסופרים. ייתכן וציון המחזוריות של 7 שנים קשור לשנת השמיטה היהודית, שהייתה ידועה לכמה סופרים פגאניים.

ידוע היטב שקורבן אדם היה נפוץ בעולם העתיק. ההשקפה הנאורה ביוון ורומא ראתה בכך ביטוי גס של אמונה טפלה ברברית. השלטון הרומי אסר קורבן אדם ברומא וראה חובה לחסל את המנהג בקרב עמים אחרים שנפלו תחת שלטון רומא, בעיקר בקרב הגאלים. בתיוגו את הדת היהודית ככזאת שמעודדת את מנהג קורבן האדם, דמוקריטוס רומז שהיהדות מוחלת על אמונה טפלה ומיזנתרופיה.