Basia Berman

בתיה טמקין-ברמן

בַּתְיָה טֶמקין בֶּרְמָן (21 באוגוסט 1907, פולין – 30 באפריל 1953, ישראל) הייתה ספרנית יהודיה אשר הקימה וניהלה במחתרת ספרייה ציבורית בגטו ורשה והייתה דמות מרכזית בפעולות הסעד ליהודים. ברמן הייתה פעילה במפלגת פועלי ציון שמאל, חברת הארגון צנטוס (החברה המרכזית לטיפול ביתומים), ופעלה בתיאום עם "הוועד היהודי הלאומי" וחברת ז'גוטה (המועצה הפולנית) להצלת יהודים.

בתיה ברמן לבית טמקין נולדה בוורשה למשפחה יהודית דתית-מסורתית דלת אמצעים. כבר בילדותה ניכרה אהבתה לספרים. למרות קשיים כלכליים ובזכות עזרתה של אחותה הבוגרת, סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון.

בשנת 1923, בהיותה בת שש-עשרה, הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר" ואחרי תקופה קצרה עברה לארגון הסטודנטים היהודי הסוציאליסטי "יוגנט", בו שימשה כמזכירת הארגון והייתה פעילה בגיבוש החזית המאוחדת האנטי-פשיסטית השמאלית מטעם הסטודנטים, שכללה נוער קומוניסטי פולני, נוער קומוניסטי יהודי ואת ארגון "יוגנט". בביתה ברחוב ריבאקי 12 התקיימו ישיבות סודיות של החזית המאוחדת. בשנים 1926–1930 למדה מדעי החברה ומדעי המדינה במכללה הפולנית הפתוחה בוורשה והתמחתה בספרנות. בנוסף, הייתה פעילה במפלגת פועלי ציון שמאל, גוף פוליטי שניתק ממפלגת האם פועלי ציון, אימץ את שפת יידיש וברמה אידאולוגית מיזג בין סוציאליזם רדיקלי וציונות ברוחו של דב בר בורוכוב. במפלגה הכירה את אברהם ברמן ובשנת 1936 הם נישאו.

ברמן דגלה בשוויוניות חברתית אוניברסלית תוך אמונה "שרק זרם סוציאליסטי מהפכני שאינו נסחף בלאומנות יכונן את משטר הצדק המיוחל". תשוקתה הייתה לספר היהודי, ובכדי להפוך לספרנית, למדה באוניברסיטה ופרסמה מחקר העוסק בספריות יהודיות בוורשה. עם סיום לימודיה הייתה לספרנית בספרייה הציבורית ברחוב קושיקובה בוורשה ומאוחר יותר מצאה עבודה כמנהלת של אחד מסניפי הספרייה העירונית של ורשה.

בחודשי הכיבוש הנאצי הראשונים נאסר על היהודים בוורשה להשתמש בספריות ציבוריות. בשנת 1940 כל הספריות הציבוריות ורוב ספריות ההשאלה הפרטיות ברובע היהודי נסגרו. ורשה היהודית, שעד המלחמה היו בה 50 ספריות עם למעלה מרבע מיליון קוראים, נשארה ללא ספרים. הקהילה היהודית התחילה מיד, באורח חשאי ובלתי רשמי, להתגונן מפני הדלדול הרוחני. בתיה טמקין-ברמן התחילה לאסוף ספרים למען ילדי וילדות הפליטים. כדי לעקוף את האיסור, קראה לזה איסוף צעצועים וספרונים. באותו התקופה התחילה לנוע בעיר כשבידה מזוודה מלאה ספרים בשביל ילדי גטו ורשה. ד"ר עמנואל רינגלבלום, היסטוריון הגטו, העיד שלא הייתה ספרנית רגילה ושגם בתנאים הקשים ביותר לא זנחה את הספר. ברשימותיו כתב שהשקיעה מאמצים על-אנושיים בהקמת ספרייה ציבורית לילדים שהייתה חשאית למחצה, והצליחה בכך.

בשנת 1940 הקימה ברמן ספרייה לילדים ברחוב לשנו 67. הספרייה נקראה על שם הפסיכולוגית רוזה סימכוביץ', שהתמחתה בטיפול בילדים. היא הכירה את הבאים בשערי הספרייה שלה ואת אופיים וטעמם. במיוחד אהבה ספרי-ילדים. כדי להסוות את פעילות הספרייה קישטה אותה בציורי קיר, בכך גם קיוותה לשוות לספרייה מראה מזמין בעבור הילדים. בשיא פעילותה בגטו מנתה הספרייה כ-700 מנויים. גם כאשר כל סניפי הספרייה העירונית היו סגורים, ספרייתה הייתה פתוחה. מעת לעת ארגנה קריאה מתוך ספרים יהודיים וערבי קריאה בציבור. הספרייה סופחה ל"צנטוס", ארגון סעד לילדים שניהל אברהם ברמן בגטו ורשה.

הרעב לספרים הורגש בעיקר בקרב הילדים, אשר במשך שנים אחדות לא ביקרו בבתי ספר. רע ומר היה גורלם של בני העניים, ילדי פליטים ונשרפים, שלא היה להם בית או משפחה, לא צעצועים ולא ספרים... הספר היה להם לילדים מצרך חיוני, כמעט כלחם. לרוב הופיעו ילדים 'נציגים' להחליף ספרים למען חבריהם שלא היה לבוש לעורם... את הספרייה פקדו כמעט יום-יום - באו לבקש 'ספר נאה להשכיח בו את הרעב'..

רחל אוירבך כתבה כי בשעה שעסקנים יהודים אחרים ניסו למצוא לחם וקורת-גג ליהודים הרעבים וחסרי הבית, טמקין-ברמן הייתה זו שהבינה מה גדולה חשיבותו של הספר כנשק במלחמה כנגד הייאוש. פעילותה במחתרת הורחבה מעבר לפועלה בספרייה, היא פעלה במחתרת גם למען יהודים רבים שנזקקו לתעודות, עזרה בגיוס כספים, לבוש ומזון, באמצעות קשרים עם פולניות.

תעודת הזהות הבדויה

בפגישות חשאיות עם חבריהם, בשלבים האחרונים של הגירוש להשמדה מגטו ורשה, הוחלט שאברהם ובתיה ברמן יעברו לצד הארי כדי ליצור קשר עם מי שעשויים לסייע בהצלה. ב-5 בספטמבר 1942 יצאו מגטו ורשה אל הצד הארי של העיר. היה זה בזכות קשר שיצרו עם אנשי אינטליגנציה ומכרים פולנים שהיו מוכנים להסתכן בעבורם.

הקשר עם חבריהם בגטו נותק ורק לאחר ניסיונות רבים נענה להם משרד "צנטוס" והעבירו לבני הזוג ברמן הודעה מעמנואל רינגלבלום, באמצעותו חידשו את קשריהם עם מפלגת פועלי ציון שמאל. השהייה בצד הארי של ורשה הייתה קשה והזוג נאלץ פעמים רבות לעבור מדירה לדירה. חזותה החיצונית לא הייתה ארית טיפוסית והיא יצאה ממקומות המסתור תחת כינויה המחתרתי, ברברה או באשיה, והייתה דמות מרכזית בפעולות הסעד ליהודים. יוסף ז'מיאן כתב עליה כי היא הייתה הרוח החיה של פעולות הסעד ליהודים המסתתרים ולתנועות ההתנגדות היהודיות.

ברמן אירגנה כ-100 תאי-סעד בין יהודים ופולנים שפעולתם הקיפה למעלה מ-2,000 יהודים, וציידה אותם בפנקסי-זהות, אישורי מגורים, תעודות נוצריות מזויפות, כרטיסי מעבר וכרטיסי מזון וכסף על מנת שיוכלו לשלם לדירות, לבוש ואוכל. בכך הייתה לאחד הכוחות המניעים החשובים של "הארגון להצלת יהודים" - ז'גוטה ואף ניהלה חוליות קשר של הוועד היהודי הלאומי. ביומנה סיפרה כיצד העבירה בקביעות פתקים כאלה יחד עם תצלומים, ולפעמים כמה עשרות. היא עטפה אותם בעיתון ישן והכניסה חבילה כזאת לתוך שקית ריקה של גריסים או סוכר, ואת השקית יחד עם שאר המצרכים לתוך תיק יד או תיק קניות. בהמשך סיפרה על התהליך המורכב של הכנת התעודות המזויפות וכתבה:

היה צריך להמציא פרטים אישיים, אבל להקפיד שיהיו מתאימים לפנים המסוימות. ישנם שמות משפחה ושמות פרטיים הקשורים לחוגים מסוימים, אי אפשר להשתמש בשמות מסוימים באופן שגרתי ולחזור עליהם עד אין סוף, במיוחד המקצוע חייב להיות קשור במראה הפנים...בדרך כלל קשה היה לקבוע את הגיל. בעיה קשה הייתה גם בקביעת מקום הלידה...תעודות לידה הוכנו לעתים רחוקות כך שלא היה צריך להתלבט בבחירת שמות של מקומות..

בין ידידותיה הרבות אשר עזרו לה בצד הארי של וורשה הייתה יאנינה בוכהולץ, אותה הכירה בסוף אוקטובר 1942 ובעזרתה היא ואברהם, שלא יכלו למסור את כתובתיהם לאיש, יכלו ליצור קשר עם אנשים שונים שביקשו עזרה. כך, אחרי האקציה השנייה ולקראת האקציה השלישית יצרו מעין תיבת דואר במשרד לתרגומים שניהלה הגברת בוכהולץ, כך אנשים יכלו להשאיר הודעות הממוענות ל"גברת באשיה" ולחזור כעבור ימים אחדים לקבלת תשובה. תיבת הדואר שלהם צמחה בהדרגה והודות לכתובת הזאת התקשרו עם הזוג ברמן אנשים רבים וניצלו.

ביטוי נוסף לפועלה היה עזרתה ביצירת קשרים בין רופאים לחולים ובין נשים שביקשו להפסיק את ההריון במציאות המורכבת של ורשה בימי המלחמה ובתשלום על הפלות אלו. היא העבירה יחד עם אברהם ברמן דיווחים על המצב בוורשה לנציגות הממשלה הפולנית בלונדון.

במהלך המלחמה כתבה יומן שפורסם לימים כספר. בעבורה, כתיבת היומן לא הייתה לפורקן אישי אלא גם לתיעוד היסטורי. מלבד רשימותיה בכתב סתרים על הפעולות לעזרת יהודים, רישומי סכומי-כסף, מסמכים ותעודות מזויפות, התחילה להזין מקרים ואירועים אשר תיעדו את הכיבוש הנאצי בוורשה. היומן נכתב תוך שימוש בהסוואות: יהודי כונה "חתול" וגיטו נכתב בצורת "צ'נסטוכוב", נשק ותחמושת - "סוכריות". על הכתיבה ביומן כתבה:

... פעם הרי כבר כתבתי ועל אחת כמה וכמה זאת חובתי עכשיו. אכתוב כמו פעם, אך ורק לעצמי, למרות שאני מודעת היטב לכך שאם דפים אלה ישתיירו עד סוף המלחמה הם יחדלו להיות רכושי הפרטי מאחר שאיש מאתנו, הנשארים, אינו יכול להישאר אדם פרטי... אשתדל לרשום את המאורעות השוטפים, תוך שזירת זיכרונות.

התיעוד היווה בשבילה ובשביל היסטוריון הגטו, ד"ר עמנואל רינגלבלום, פרויקט משותף. לאחר מותו של רינגלבלום ראתה עצמה כממשיכה של מפעל התיעוד עונג שבת. באחת הפעמים שהוטלה עליה משימת התיעוד, סיפרה שהיה עליה להעביר מסמכים לשלוש מפעילות המחתרת הקומוניסטית בתוך צנצנת זכוכית הנסגרת הרמטית באמצעות מכסה המצויד בטבעת גומי, להטמנה באדמה. אותם המסמכים והתעודות מהווים היום ארכיון שמכונה "ארכיון ברמן", שנמצא בבית לוחמי הגטאות.

עם סיום מלחמת העולם השנייה חזרה לפועלה כספרנית. הזוג ברמן החליט להישאר בפולין כדי לעזור בשיקום החיים היהודיים שם. אברהם ברמן נבחר כחבר בפרלמנט הפולני ובתיה מונתה למנהלת הספרייה היהודית המרכזית בפולין. בספרייה בהנהלתה נאספו כ-120,000 ספרים, מרביתם ביידיש ובעברית.

היא החלה להתעניין דרך רשת של קהילות יהודיות משתקמות ודרך מפלגתה, פועלי ציון שמאל, בספריות ששרדו בתקופת המלחמה והחלה במבצע איסוף ספרים יהודים משרידים של אוספי ספרים שנמצאו במחבואים ובמרתפי ספריות פולניות. בחיפושיה מצאה כ-80,000 ספרים, ותרמה אותם לספרייה הלאומית בירושלים.

כהכרה על פועלה בימי הכיבוש הנאצי העניקה לה הממשלה הפולנית אות הצטיינות וגבורה על אומץ רוחה. בשנת 1948 השתתפה בכינוס של פעילי תרבות יהודים בפריז והציעה ליצור באירופה מרכז לבעיות הספר היהודי. ביום השנה החמישי למרד גטו ורשה הקימה תערוכה של "הספר הניצול". בשנת 1946 נולד בנם היחיד - הפסיכואנליטיקאי פרופסור עמנואל ברמן.

בתיה ברמן ובנה עמנואל

ב-17 באפריל 1950 עלתה משפחת ברמן לישראל והתיישבה בתל אביב. אברהם ברמן כיהן כחבר הכנסת מטעם מפ"ם ומק"י בכנסת השנייה. בשנת 1952 חתמו על כרוז שהביע התנגדות למשא ומתן עם ממשלת גרמניה המערבית והשתתפו בעצרת-עם שהתקיימה בתל אביב בהשתתפות ניצולי שואה אחרים, בהם חייקה גרוסמן, צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ורוז'קה קורצ'אק.

לאחר מאמצים רבים, כשמצבה הבריאותי קשה, זכתה לחצי משרה בספרייה בבית ספר "הקליר" בתל אביב. היא חלתה במחלת פרקינסון וסבלה מדיכאון. בשנת 1951 אושפזה לעשרים וארבעה ימים ואחר כך שוב נשלחה לבתי הבראה. היא חששה שמחלת פרקינסון תפגע בידה הימנית ולא תוכל לכתוב. נראה כי היעדר סביבה פוליטית השפיע על דיכאונה:

עלי למצוא חזרה את דרכי לנושאים הכללים יותר, הם תמיד הזינו אותי. כל כך חסרה לי מפלגה אמיתית... תמיד חזרתי לבריאות ולאיזון כאשר התחברתי למעיין הכללי: השומר [הצעיר] (1923), המפלגה, הפעילות בתקופת הכיבוש. אני חייבת למצוא דרך לשוב ולהיות בין הנאבקים ולו בתפקיד הפיון הצנוע ביותר. עוד אשיג זאת, עוד אהיה מועילה.

בפברואר 1953 נמנתה עם קבוצה של חברי מפ"ם שהודחה מהמפלגה, לאחר שחברי הקבוצה הביעו תמיכה במשה סנה.

ב-30 באפריל 1953 נפטרה מדלקת ריאות קשה. ארכיונה ויומנה נמסר לארכיון בית לוחמי הגטאות. היומן ראה אור כספר ב-1956, ושוב ב-2008.

ביום השנה העשירי למותה כתב אברהם ברמן:

סמליות טראגית יש בעובדה, כי יום מותה של בתיה סמוך ליום השנה למרד גטו ורשה. עוד עשרה ימים לפני מותה התעניינה באופן ער באירועי יום השנה העשירי למרד. היא נפטרה ימים ספורים לאחר יום הזיכרון. כאילו התאחדה, אחרי עשר שנים, עם אלה שהקריבו את חייהם למען החרות ולמען כבוד העם היהודי, עם אלה שהיתה קשורה אתם בכל נימי נפשה.

• בתיה טמקין-ברמן, עיר בתוך עיר, תל אביב, עם עובד, 2008.
• בתיה טמקין-ברמן, "פאן רודזבסקי", ילקוט מורשת ב', אפריל-מאי 1964 תשכ"ד.
• בתיה טמקין-ברמן, יומן במחתרת, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז.
• לזכרה של לוחמת, על בתיה טמקין-ברמן ליום השנה ה-10 למותה, תל אביב, עמל, 1963.
• שרון גבע, אל האחות הלא ידועה גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
• אברהם אדולף ברמן, המקום אשר יעד לי הגורל: עם יהודי ורשה, 1939-1942, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח.
• Basia Temkin-Berman, City within a City, New York: IPBooks & Yivo, 2012.

מדיה וקבצים בנושא בתיה טמקין ברמן בוויקישיתוף

• שרון גבע,"מוכרחה אני לרשום, שלא יישכח דבר", אל מדף ספרי ההיסטוריה: בלוג פמיניסטי, 3.6.13.
• בתיה טמקין-ברמן, באתר ארכיון בית לוחמי הגטאות
• דף הספר, עיר בתוך עיר, עם עובד
• תום שגב, בין ורשה לתל אביב, באתר הארץ, 02.04.2008
• עדה פגיס, אנוסים בני זמננו, באתר הארץ, 29 באפריל 2008 - על ספרה של בתיה טמקין ברמן
• רחל אוירבך, פרקי מסירות נפש, דבר, 26 באפריל 1957 - על הספר "יומן במחתרת"