Baruch Isaak Lipschütz

נולד בוורונקי (אנ') (וורניק) הסמוכה לפוזנן בשנת 1812 לרב ישראל ליפשיץ שכיהן אז כרב העיר.

ניסיונו של אביו להביא למינויו עוד בהיותו בחור רווק כרבה של וורניק, נתקל בהתנגדות עזה של גדול הדור דאז, רבי עקיבא איגר, שהיה מקורב ומיודד עם משפחת ליפשיץ. רע"א התנגד לעצם מינוים של רווקים לתפקידי רבנות, בהם מתקיים מגע יומיומי עם כל שכבות האוכלוסייה היהודית ללא הבדלי מגדר, ומקרה זה היה בעייתי עוד יותר, מאחר שהרב ליפשיץ הצעיר היה מילידי העיירה וורניק ומוכר בה היטב. למרות היכרותו המוקדמת והטובה של רע"א עם בני משפחת ליפשיץ, הוא התנגד לרעיון מתוך חשש כי ייווצר בכך תקדים, ובהתחשב במצב הדתי הכללי ששרר באותה עת באירופה, נוצר לדעתו חשש נוסף שתקדים כזה עלול לשרת את מצדדי הרפורמה לתבוע מינויים של צעירים מוכשרים, שאינם מומחים ומנוסים בתחומי פסיקת ההלכה היהודית. רבי עקיבא איגר הטיל למערכה את כל כובד משקלו הציבורי, במכתבו מג' בתמוז (20 ביוני) פנה לרב ליפשיץ האב, שהיה באותה תקופה רבה של חדז'ייץ', ודורש ממנו להפסיק את מסע השתדלנות ולמשוך את הצעת המועמדות של בנו. בהיעדר כניעה מרצון של הרבנים ליפשיץ, הוא כותב, "אני אלך כנגד זה ואעשה מה שבכוחי לבטל זה". תשובתו של הרב ליפשיץ אינה בידינו, אך ממכתב התגובה של רע"א מי"ד בתמוז (1 ביולי) ניתן לעמוד על רוח הדברים, במכתב זה חוזר רע"א על עמדתו ומדגיש כי לא יאפשר לרב ליפשיץ הצעיר להורות בוורניק כלל, גם לא זמנית וגם לא בשאלות פשוטות. יומיים קודם לכן הפנה מכתב אישי לרב ליפשיץ הצעיר, ובפתיחתו שלל ממנו את תואר הרבנות "לה"ה הבחור ברוך בהרב דחאדזייטש", והורה לו שלא להורות בוורניק אף לא בדברים קלים, ומדגיש כי סידור חופה וקידושין נחשב כהוראת הלכה לעניין זה, ואף הוא אסור עליו. במקביל כתב לשוחט העיירה שלא להביא שאלות על כשרות הבהמות והעופות, לפני "הבחור ברוך יצחק" וכן שלא לתת לו לבדוק את סכין השחיטה, או להיבחן בפניו על הלכות שחיטה. במכתבים נוספים לחברי ועד הקהילה בוורניק ולרבני ערי הסביבה, כתב והדגיש שהוא חף מאינטרסים בעניין זה, וכל כוונתו לשם שמים, והוא מבקש מרבני האזור להצטרף עמו לפסק שכל עוד לא עמד הרב החדש למבחן בפני רבני הסביבה והוא בכללם, אינו רשאי להורות ואין לאכול בשר בקהילתו. לא נותרו משקעים ביחסי האישים, הרב ליפשיץ הוכיח את עצמו באדיקותו בהמשך דרכו, ואת הערכת הדורות הבאים לבית איגר ניתן לראות במכתבו של נכד רע"א, הרב שמעון סופר הכותב על בנו של ר' ברוך יצחק, ר' זכריה, "בן הממלא מקום אביו הצדיק המפורסם הגאון המובהק מו"ה ברוך יצחק זצ"ל ליפשיטץ בתורה ובחסידות...".

תקופה מסוימת עשה בקראקא ואף היה מועמד לכהן כרב העיר, אולם בבחירות שנערכו הפסיד את המינוי לטובת הרב שמעון סופר, ועזב את העיר לטובת רבנות בוסקוביץ. אהרן מרקוס, מגדולי חוקרי תנועת החסידות, סופר וחוקר הלשון העברית, היה מתלמידיו בקראקא ונסע עמו לבוסקוביץ לתקופה קצרה, אך שב לקראקא.

בחורף האחרון לחייו ניסה הרב אלעזר הכהן, רבה של פולטוסק ומחבר "חידושי מהרא"ך", חתנו של רבי יעקב לורברבוים, לשדל אותו לשבור את לוח הדפוס בחיבורו של אביו "תפארת ישראל" שכלל את "דרוש אור החיים" שבו הכיר בידיעות על גילוי שכבות קדומות לתקופת בריאת העולם המסורתית, והסביר זאת בכך שהעולם נברא וחרב פעמים אחדות לפני בריאתו במצבו הנוכחי. הרב הכהן ראה בדעות אלו כפירה וביקש מר' ברוך יצחק להציל את כבודו האמתי של אביו בכך שיכיר בטעותו ויפסיק להדפיס דברים אלו במהדורות הרבות של ספרו. הרב ליפשיץ סירב לבקשה. בקרב חוגים חסידיים אחדים קיימת ביקורת עליו ועל דעותיו, חלקה בשל דרוש זה של אביו. הרב חיים אלעזר שפירא ממונקאטש כתב כי כל הדרוש הוא זיוף ומעשה ידיו של ר' ברוך יצחק שהיה חשוד בדעותיו בעיניו. הלצה חסידית בשם אחד מגדולי האדמו"רים, מבטאת הלך רוח ביקורתי זה כלפי ר' ברוך יצחק: כאשר נשאל אותו אדמו"ר אם כדאי ללמוד בפירוש "תפארת ישראל" למשנה, השיב בלשון דו-משמעית: "האותיות הקטנות עלולות לפגום בעיניים".

ר' ברוך יצחק השלים לימודים אקדמיים ונשא בתואר דוקטור, הוא התמנה כרבה הראשי של הדוכסות הגדולה של מקלנבורג-שוורין. בשלב מסוים עזב את הרבנות והשתקע בהמבורג בה היה מעביר מדי יום שיעור בתלמוד בבלי שמשך אליו את למדני העיר. הוא היה יושב ולומד כל היום כשהוא עטוף בטלית תחת מעילו העליון וכשתפילין לראשו.

בסוף ימיו התגורר בברלין, בעת פולמוס אתרוגי קורפו ציטטו המתירים את אתרוגי קורפו מכתב בשמו ש"דעתו הק'[דושה] גם כן להכשיר אתרוגי קורפו", ושהעיד כך גם בשם אביו.

הרב ברוך יצחק ליפשיץ נפטר בברלין בי"ב בטבת ה'תרל"ח, 18 בדצמבר 1877.

הביא לבית הדפוס את פירושו הגדול של אביו "תפארת ישראל" על ששה סדרי משנה. חיבורו "מסגרת זהב" נספח לפירושו של אביו "תפארת ישראל" ונדפס בכל מהדורות המשניות מרובות הפירושים שמדפוס וילנא ואילך. זהו חיבורו הבולט והוא מסודר כהערות ו"הגהות" בתוך פירושו של אביו, על כל הערה הוא חתום: אב"י, שפתרונו "אמר ברוך יצחק".

בשנת 1867 הוציא לאור בהמבורג את ספרו תורת שמואל ובו דרשות לשבתות וחגים ולאירועים שונים בחיי הקהילה היהודית. הספר כתוב כולו גרמנית ורק השער והמבוא כתובים עברית.

• יחזקאל דוקקעס, חכמי א’ה’ו’, המבורג תרס"ח, מס. 122 (עמ' 126).
• משה וינשטוק, אמונה והלכה בעולם המודרני: מפעליהם והגותם של ר' ישראל ובנו ר' ברוך יצחק ליפשיץ, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, תמוז תשס"ח.
• שלום רוזנברג, משה וינשטוק, "כתבים של ר' ישראל ור' ברוך יצחק ליפשיץ שנעלמו מן העין", דעת 61 (תשס"ז), עמ' 97–112.