Aya Lurie

איה לוריא (נולדה ב-1971) היא המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, החל מ-2014, חוקרת ומרצה על אמנות עכשווית ואוצרות. לפני כניסתה לתפקיד, הייתה רכזת אקדמית ומרצה בתוכנית ללימודי מוזיאולוגיה ואוצרות באוניברסיטת ת"א, אוצרת ראשית ומנהלת האוסף במכון שפילמן לצילום משנת (2010) ושימשה כאוצרת ויועצת של אוסף דורון סבג.

לוריא נולדה באשדוד בשנת 1971. בעלת תואר ראשון, שני ושלישי בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בייצוגי זהות בדיוקן הארץ-ישראלי בתקופת היישוב בשנים 1948-1906. לוריא מתגוררת בגני צהלה בתל אביב. היא נשואה לד"ר דורון לוריא, רסטורטור ראשי ואוצר במוזיאון תל אביב לאמנות, לזוג שני ילדים.

בראיון עם ענת ברזילי שהתפרסם בפלטפורמה - כתב עת לחינוך מוזיאלי, פורסת לוריא את משנתה: היא רואה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית מוסד ייחודי המציע לקהילת האמנות וגם לקהל העירוני מרחב של יצירה, חקירה ותמהיל רב תחומי ומגוון של תערוכות, פעילויות, אירועים ומפגשים מכווני אוכלוסייה – על מנת לשמר את מקומו כמוסד תרבותי משמעותי, התורם למקום ונתרם ממנו. ייעודו של המוזיאון הוא ליצור דיאלוג בין אמנות לקהילות השונות. למוזיאון יש מחויבות ואחריות כלפי הקהילה שבתוכה הוא פועל, כלפי קהילת האמנות וכלפי ההיסטוריה. מוזיאון, היא אומרת, צריך להיות עם האצבע על הדופק, במצב של התבוננות, עם הפנים קדימה, ועם זאת לאפשר למרחבי העבר להדהד בהווה. בעיניה, אמנות, תרבות וחשיבה ביקורתית הן שלושה נדבכים הפועלים במשולב. מוזיאון צריך לפעול באופן בין-תחומי ולשלב אדריכלות, קולנוע, מוזיקה, עיצוב ווידאו. המוזיאון פורמלי במובן מסוים, כי הוא מוסד עירוני שמוכר על ידי המדינה, משרד התרבות, אך לא פורמלי משום שדרך מפגש עם יצירות אמנות הוא מייצר מימד חווייתי. המוזיאון מאפשר ביקור לא מובנה, אנחנו לא יודעים בוודאות מה יקרה לאדם שנכנס לתוך המוזיאון. מוזיאון הוא מקום עבור מי שזקוק למרחב רפלקטיבי, נפשי, אינטלקטואלי. המוזיאון יכול להביא את הרבדים האלה. הוא יכול לייצר מרחבים כאלה בתוך הקונסטרוקציות המוכרות. "אחד הדברים שאני אוהבת לעשות הוא להיכנס למוזיאון ולראות בו דברים לא מוכרים. קצת כמו מבוך, להיכנס ולהיבלע בתוכו. המוזיאון בעיני הוא כמו ספינה גדולה משנות ה-70 שעברה התאמות לשנת 2000, וכך הצליחה להגיע עד הלום. בשלב הזה, העבר וההווה שלה מוכנים להמשך הפלגה, שתביא אותה למחוזות חדשים. בחיים של מוזיאון דברים לוקחים זמן. זה תהליך של לימוד ומחשבה. למוזיאונים יש אבולוציה. המוזיאון יכול להיות גם קטליזטור, פלטפורמה להעמקה, ויכול להיות גם גשר, לייצר אפשרויות ודיאלוגים".

צוות המוזיאון כולל חטיבת חינוך בהנהלתה של הילה פלד מזה 17 שנה, שנקראת מוז"ה (מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית). נוסף לפעילות השוטפת מתקיימת פעילות קהילתית מכוונת אוכלוסיות יעד, מילדים עם ליקויי שמיעה שמותאמים להם סיורים מיוחדים ועד לסיורים עם פגועי נפש, שגם להם מותאמת פעילות ייחודית. יש כאן מערך שלם של תלמידים מבתי-ספר בעיר שמבקרים במוזיאון שלוש פעמים בשנה. זוהי חוויה מתמשכת שמלווה בסדנאות עבודה מעשיות.

מכון שפילמן לצילום

כאוצרת ראשית של מכון שפילמן לצילום התמקדה בצילום עכשווי וצילום היסטורי. יחד עם שלום שפילמן בנתה לוריא את הפרוגרמה שעיקרה היה התמקדות בשיח הפנים-צילומי, התאורטי והאמנותי. שתי התערוכות הראשונות במכון הוקדשו לביסוס והעמקת ההבנה של פרספקטיבה היסטורית. נקודת המוצא הקונצפטואלית לתערוכות אלה היא בחינת המהלכים שבאמצעותם התרחק הצילום מגישות מסורתיות שראו בו כלי ייצוג גרידא, הלוכד באופן ישיר מושאים ממשיים בעולם, ויצא אל גילוי אופני פעולה אחרים בשדה האמנות, תוך בחינה מחדש של פרקטיקות הייצור שלו.

ב-2012 אצרה לוריא את התערוכה הקבוצתית "LUMA - צילום מודרני במחצית הראשונה של המאה העשרים" (Luma– Modern Photography from the First Half of the 20th Century), שלוותה בקטלוג. עניינה של התערוכה היה הפניית זרקור אל מגמת "הראייה החדשה" כתופעה ייחודית בהיסטוריה של צילום האוונגרד המודרני, שהופיעה בו זמנית במרכזים שונים ברחבי אירופה ומאוחר יותר בארצות-הברית.

ב-2013 אצרה את "העין העירומה: צילום סוריאליסטי במחצית הראשונה של המאה העשרים" (The Naked Eye – Surrealist Photography from the First Half of the 20th Century). בתערוכה הוצגו עבודות מאוסף המכון ומאוסף מוזיאון ישראל, שמלמדות על הרוח האמנותית של תקופתן. הסוריאליזם, שראשיתו בשנות העשרים של המאה ה-20, צמח מהדאדא והפך לזרם אוונגרדי שבא לידי ביטוי בכל תחומי התרבות. העבודות בתערוכה הן המאפיינות ביותר של הצילום הסוריאליסטי, שעסק בנבכי הנפש, בדחפים המודחקים, בחלומות ובדימויים על־מציאותיים. חלק נכבד בתערוכה הוקדש למאן ריי, אבי הצילום הסוריאליסטי, שהתבוננות ביצירותיו מצביעה בבירור על המסרים והביקורת של התקופה. לצדו הוצגו עבודות של מובילים אחרים בצילום הסוריאליסטי כמו אנדרה ברטון, ארווין בלומנפלד, קלוד קאהון, דורה מאר, פול אלואר, הנס בלמר, ברניס אבוט, ססיל ביטון, פלורנס הנרי ועוד. העבודה בסגנון המונטז', שמשותפת לכל אותם אמנים, משאירה את הצופים מלאים במחשבות לגבי הטכניקה המסובכת והיצירתית: דימויים שהיום אפשר ליצור בשניות בעזרת טכנולוגיות מחשב דרשו אז הרבה דמיון, ויותר מזה - הרבה אומץ.

גליה יהב (מבקרת האמנות של עיתון הארץ מסבירה ש"העין העירומה", היא השאלה לשונית ממושג “העין הפראית” של ברטון, שהיה ממובילי הגישה של העדפת הראייה על פני שאר החושים. יהב בחנה את התערוכה לאור רוח הזמן העכשווי: "צילום סוריאליסטי: משוחרר או סקסיסטי? “העין העירומה”, המתמקדת בצילום הסוריאליסטי במחצית הראשונה של המאה ה-20, מעלה את השאלה הזאת אך לא בהכרח מתמודדת עמה". רבים מהתצלומים המוצגים חושפים את המורכבות או האמביוולנטיות הזאת, אף שאינה ההתמודדות המוצהרת של התצוגה. התערוכה, הלימודית מיסודה, שאין בה כמעט ערך של דיון, לא נודדת הרחק מגבולות הפרשנות הפסיכואנליטית ליצירות ואינה מציעה קריאה עכשווית.

מוזיאון אשדוד

ב-2011 אצרה במוזיאון אשדוד לאמנות, את "בדרך לשום מקום", "The Road to Nowhere" תערוכה קבוצתית. כותבת חגית פלג רותם מבקרת האמנות לשעבר בגלובס: אשדוד היא עיר הנושא של התערוכה "בדרך לשומקום", גם אם הדבר לא נאמר מפורשות. בתערוכה מפגישה לוריא את תאוות המרחבים עם תחושת המחנק, הגבולות הצרים והדרך המסוכנת, האופייניים למצב הישראלי - המציאותי כמו גם המטאפורי. את חוויית ה"פריפריה" עם הידיעה שהעולם גדול וממתין לנו מעבר לדיונה, מעבר למחלף, מעבר לאינספור חסמים וקילומטרים. בעבודות שמוצגות בתערוכה היא מתמקדת במכונית כנציגת "הדרך", ובחוויית הנסיעה, התאונה או הכביש, שמשתקפת באופן מפתיע בעבודותיהם של לא מעט אמנים, בני דורות שונים ובעלי מגוון סגנונות

מוזיאון תל אביב לאמנות

ב-2008 אצרה לוריא בשיתוף עם נילי גורן את התערוכה "התרוקנות - עבודות מאוסף דורון סבג" במוזיאון תל אביב לאמנות. תערוכת הנושא "התרוקנות" שהתגבשה מתוך אוסף האמנות של דורון סבג, מבקשת לבחון את המשמעות רבת-הפנים של מושג ההתרוקנות באמנות ובתרבות. התערוכה הציגה עבודות מגוונות ביותר למבט ראשון, לא רק מבחינת המדיום אלא גם מבחינה תימטית. אולם מבט מקרוב מגלה שהן כולן מוגדרות על ידי רִיק או העדר, מצב הרה-חשיבות להבנת העבודה ולעצם ההתייחסות אליה. בתערוכה הוצגו כ-80 עבודות, של אמנים ישראלים ובינלאומיים, מהבולטים באמנות העכשווית, ביניהם: דמיאן הרסט, ג'ייק ודינוס צ'פמן, גילברט וג'ורג', מיכל רובנר, סיגלית לנדאו, מונה חאטום, סינדי שרמן, וולפגנג טילמנס, פול מקרתי, דגנית ברסט וקבוצת aes+f.

מבחר תערוכות

• 1997-1996 - פורום המוזיאונים, תערוכה נודדת: מוזיאון ע"ש וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, מוזיאון אשדוד לאמנות, "ציטוטים באמנות - יצירות מאוסף דורון סבג חברת ORS", קטלוג עברי, 30 עמ'.
• 1996 - מוזיאון בת-ים לאמנות, "ריבוי הפנים" - דיוקנאות מאוסף דורון סבג חברת ORS", דפדפת.
• 1999 - הגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת תל אביב, "השגבה ממוכנת – אופני התבוננות בעבודותיהם של דגנית ברסט, יצחק לבנה וגבי קלזמר", קטלוג עברי/ אנגלי, 61 עמ'.
• 2000 - מוזיאון תל אביב לאמנות, "חשיפה - רכישות אחרונות אוסף דורון סבג ORS" , קטלוג עברי/אנגלי, 133 עמ'.
• 2003 - מוזיאון תל אביב לאמנות, "ליליאן קלאפיש – ציורים 1949- 2003", קטלוג עברי/אנגלי, 225 עמ'
• 2004 - מוזיאון תל אביב לאמנות, "טאקאשי מוראקאמי – תצוגה מיוחדת מאוסף ORS", (אמן יפני עכשווי, מיצב באולם הכניסה של המוזיאון)
• 2004 - ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב, "אילן ברוך: שיח עם צבר", קטלוג עברי/אנגלי, 57 עמ'.
• 2005 - מוזיאון תל אביב לאמנות "שמורים בלב – ציורי הדיוקן של חיים גליקסברג", קטלוג עברי אנגלי, 236 עמ'.
• 2008 - מוזיאון תל אביב לאמנות, "התרוקנות - עבודות מאוסף דורון סבג, חברת ORS, (בשיתוף: נילי גורן), קטלוג עברי/ אנגלי, 155 עמ'.
• 2009 - מתחם התחנה, תל אביב, פסטיבל POV לצילום, "קיץ שעבר" - תערוכה קבוצתית, מארז גלויות, עברית/אנגלית.
• 2011 - מוזיאון אשדוד לאמנות, "בדרך לשום מקום", "The Road to Nowhere" תערוכה קבוצתית, מארז גלויות וטקסט עברי/אנגלי.
• 2012 - מכון שפילמן לצילום, "LUMA צילום מודרני במחצית הראשונה של המאה העשרים", תערוכה קבוצתית, קטלוג עברי/אנגלי, 176 עמ'.
• 2013 - מכון שפילמן לצילום, "העין העירומה: צילום סוריאליסטי במחצית הראשונה של המאה העשרים", תערוכה קבוצתית, קטלוג עברי/אנגלי, 265 עמ'.
• 2014 ואילך - תערוכות מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.

פעילויות נוספות

לוריא שמשה מאז 2004 כמרצה ומבקרת תערוכות בוגרים באוניברסיטת בן-גוריון, אוניברסיטת תל אביב, במכללה האקדמית תל אביב-יפו, בפורומים שונים (מוזיאונים, "קתדרה","אסכולות - האוניברסיטה הפתוחה"), בכנסים אקדמיים וימי עיון וכן שמשה כיועצת אמנותית לאוספי אמנות מוסדיים ופרטיים.

לוריא משמשת כחברה בוועדות ציבוריות: ועדות פרסים לאמנות פלסטית מטעם משרד התרבות, עיריית הרצליה וקרנות תמיכה שונות, ועדת בדיקה וקריטריונים למעמד האוצרים בארץ, חברת מדור לאמנות פלסטית, המחלקה לאמנות פלסטית, משרד התרבות, ועדת איכות מוזיאונים, המחלקה לאמנות פלסטית, משרד התרבות, ועדות שיפוט שונות לפרסי שר החינוך והתרבות לאמנות פלסטית, משרד התרבות. בנוסף שמשה כשופטת בביאנלה לאמנות בינלאומית צעירה במוסקבה.

• מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
• יובל סער, "המשרד במוזיאון, אבל כשאני צריכה להעמיק, זה כאן", בעיתון כלכליסט, 13 בדצמבר 2017
• איתן בוגנים, ד"ר איה לוריא נבחרה למנהלת מוזיאון הרצליה, בעיתון הארץ, 20 בינואר 2014
• פלטפורמה, כתב עת לחינוך מוזיאלי
• ראיון עם ד"ר איה לוריא אוצרת התערוכה של אורי ליפשיץ
• הספרים של איה לוריא, באתר "סימניה"