Quick Facts
Biography
אביבה הזז (1 בפברואר 1927 – 27 ביוני 2019) הייתה משוררת ישראלית, שהייתה נשואה לבוטנאי טוביה קושניר, ובהמשך הייתה אשתו של הסופר חיים הזז והמביאה לבית הדפוס של כתביו לאחר מותו.
קורות חייה
הזז נולדה בעין חרוד בשנת 1927. הוריה, מלכה ומשה גינצבורג (פלג), היו מחלוצי העלייה השלישית, שעלו ארצה מרוסיה. פעילותו הציבורית של אביה, שהיה בין בוני תחנת הכוח ההידרואלקטרית של פנחס רוטנברג בנהריים וממייסדי כפר יהושע, הביאה לנדודי המשפחה בין מקומות מגורים שונים בארץ.
בשנת 1945, לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר החקלאי בעיינות, למדה הזז בסמינר למדריכי עליית הנוער בירושלים. עם תום לימודיה, היא הורתה עברית ותנ"ך לילדי עולים.
בדצמבר 1946 נישאה לחוקר הטבע טוביה קושניר. היכרותם החלה עוד בהיותה נערה בת 14, כאשר הצטרפה לטיוליו של קושניר ברחבי הארץ, בחיפושיו אחרי זנים של פרחים וצמחים. בעת שהתחתנו, היה קושניר תלמיד באוניברסיטה העברית בירושלים. עד לפרוץ מלחמת השחרור ב-1947 התגורר הזוג הצעיר בכפר עיסוויה, הסמוך לבנייני האוניברסיטה בהר הצופים.
בדצמבר 1947 התגייס קושניר לפלמ"ח, למחלקה ששמרה על הדרך לירושלים ובסיסה היה במעלה החמישה. אביבה נשארה בירושלים והמשיכה את המחקר הגנטי של קושניר על מוצא הערצב המצוי.
ביום ה' בשבט, תש"ח, 16 בינואר 1948, נהרג קושניר עם מחלקת הל"ה שניסתה להושיט עזרה לגוש עציון הנצור. בחודשים שלאחר מכן, המשיכה אביבה להתגורר בירושלים והשתתפה במאמץ המלחמתי של תושבי הבירה בימי המצור.
לאחר קום המדינה, עם הסרת המצור מעל ירושלים, נענתה אביבה להצעתו של פרופסור אהרן קציר, שעמד אז בראש חיל המדע (חמ"ד) ועברה לתל אביב, כדי להשלים את מחקריו הגנטיים של קושניר. הזז גויסה לצה"ל ועסקה, במקביל לפענוח צילומי אוויר, בהכנה לדפוס של הספר "טוביה קושניר – מחקרי טבע ומכתבים". בעריכת הספר הסתייעה אביבה בדודו של קושניר, מרדכי שניר, ובאביו, שמעון קושניר. הספר יצא לאור בהוצאת "עם עובד" בראשית 1949. במשרדי הוצאת "עם עובד" בתל אביב פגשה אביבה לראשונה בסופר חיים הזז, אשר עסק באותה עת בהכנה לדפוס של הכרך השני מן הרומן "יעיש".
ב-1949 חזרה לירושלים, הכינה עצמה לבחינות הבגרות וסיימה אותן בהצלחה. ב-1950 למדה ביולוגיה באוניברסיטה העברית. בתום שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה העברית, נסעה עם הסופר חיים הזז לביקור באיטליה. ב-1 בינואר 1951 נישאו בבית הכנסת הגדול של רומא.
עם שובם לישראל, הוזמנו הזוג הזז על ידי הצייר מנחם שמי ורעייתו רבקה, לבוא ולהתגורר בדירתם בקריית האמנים בצפת. בשנים 1951-1952 התגוררו בני הזוג הזז בצפת, ושם כתב חיים הזז את שני הכרכים האחרונים של הרומן "יעיש" אשר ראו אור בהוצאת "עם עובד" בשנת 1952. מכאן ואילך, נהג חיים הזז לקרוא לפני רעייתו כל פרק שכתיבתו הושלמה, והיא העתיקה את הפרקים כסדרם במכונת כתיבה.
ב-1953 עברו לגור בירושלים. הזז התחילה את לימודיה באוניברסיטה העברית בחוגים לספרות עברית ופילוסופיה. ב-1955 סיימה הזז את לימודי ה-ב.א. בהצטיינות יתרה וזכתה במלגה ללימודי ה-מ.א. בפילוסופיה ומדע הדתות, אותם היא סיימה בשנת 1957.
ב-1961 עברו להתגורר בדירת קבע בשכונת טלביה (קוממיות) בירושלים. בביתם של בני הזוג ברחוב חובבי ציון התארחו סופרים, משוררים, אמנים ומדינאים מכל קצות הקשת הפוליטית, כמו גם פועלים ואזרחים פשוטים, אשר ביקשו את קרבתם. בזכות האווירה הנינוחה שהשרתה הזז בדירתם, זכה חיים הזז, לראשונה בחייו, בתנאי עבודה נאותים.
בין השנים 1966-1967 ערך חיים הזז את כתביו מחדש. אשתו סייעה לו בהעתקת כתב ידו הקשה לפענוח ובהגהות המרובות, ובעזרתה הוא הצליח להשלים את מלאכת עריכתם מחדש של 12 כרכי פרוזה במשך פחות משנתיים.
הזז הייתה שותפה מלאה לפעילותו הציבורית של בעלה בשנותיו האחרונות, כאשר מילא שורה של תפקידים ממלכתיים ובהם, נשיא אגודת הסופרים העבריים. היא נלוותה לכל המסעות שערך בעלה בארץ ובעולם, בשליחות המדינה, וקשרה קשרי ידידות הדוקים עם סופרים ואנשי רוח יהודים בכל רחבי העולם.
פעילות ספרותית
במרץ 1973 הלך חיים הזז לעולמו באופן פתאומי. עם פטירתו, נתגלו הדברים אשר כתב בצוואתו, שכל-כולה התייחסה לעיזבונו הספרותי: "את כתבי היד שלי רובם להשמיד ואת מיעוטם לברור ברירה מדוקדקת, לקצר ולהעמידם על עיקרם האמנותי. בדבר זה אני סומך על טעמה של אשתי אביבה הזז. אם לא תרצה או לא תוכל לעסוק בהם אני מצווה שתשמידם מיד לאחר מותי, כולם עד אחד, בלי יוצא מן הכלל. את כל הדברים האלה אני מצווה לאשתי אביבה הזז שתעשה היא ולא אחר ולא תערב זר בהם".
לאור דברים אלה, החליטה הזז להקדיש את עצמה להוצאתם לאור של הכתבים הגנוזים מעיזבון בעלה, והחלה לעסוק בכך במרץ רב. על פי הוראתו של שר החינוך והתרבות דאז, יגאל אלון, הוקמה ועדה ציבורית שבראשה הועמד שר השיכון זאב שרף, כדי לתמוך בהמשך הוצאתם לאור של כתבי הזז. בתמיכתה של ועדה זו, הוציאה הזז במשך עשר שנים שלושה ספרים ראשונים מן העיזבון.
ב-1983, עם התרחבותה של הפעילות סביב ארכיונו של חיים הזז, הקימה הזז את עמותת "יד למורשת חיים הזז" והעמידה לרשותה את ארכיונו העשיר של הסופר. בדירה שהועמדה לרשות העמותה על ידי עיריית ירושלים, החלה הזז בפעילות חינוכית אינטנסיבית סביב יצירת חיים הזז. היא יזמה את איסופם של ספרים וחומרים ארכיוניים נוספים שהועמדו לרשות הציבור בבית "יד למורשת חיים הזז".
במקביל לניהולה של העמותה, ממשיכה הזז בהתקנה לדפוס של כתבים גנוזים מעיזבון בעלה. ב-2005 הוציאה לאור את היצירה האפית "ימלא" (בהוצאת "אבן חושן") וב-2009 את קובץ הסיפורים "בצילן של מלכויות" (הוצאת מוסד ביאליק). בימים אלה, היא עוסקת בההדרה של שני קובצי סיפורים חדשים אשר נכתבו בשנות השלושים והארבעים, ואשר לא ראו אור עד היום.
שירה הראשון של הזז שראה אור, "שפתי ישנים", נדפס במוסף "ידיעות אחרונות" במרץ 1975. מאז, שירים ומאמרים רבים מפרי עטה ראו אור בעיתונים וכתבי-עת בישראל ובעולם.
הזז זכתה באותות הוקרה שונים על פעילותה למען הספרות העברית, ובהם פרס "כלת האור" לשנת ה'תשס"ד מטעם המועצה הציונית בישראל.
ספרים בעריכתה
- טוביה קושניר – מחקרי טבע ומכתבים, תל אביב, הוצאת עם עובד, תש"ט 1949
- חיים הזז, פעמון ורימון - סיפורים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ה 1975
- חיים הזז, משפט הגאולה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ז 1977
- חיים הזז, פרקי מהפכה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"א 1980
- חיים הזז, ימלא, רעננה: הוצאת אבן חושן, תשס"ה 2005
- חיים הזז, בצלן של מלכויות: ירושלים, הוצאת מוסד ביאליק, תשס"ט 2009
- אביבה הזז, מי מפחד מקיבוץ גלויות: קיבוץ גלויות ביצירתו של חיים הזז, ירושלים: הוצאת יד למורשת חיים הזז, תשס"א 2001
קישורים חיצוניים
- הרצל ובלפור חקק, נושאת הגחלת, באתר News1, 12 בנובמבר 2011.
- מיה סלע, עכבר העיר אונליין, חיים הזז: סופר שאינו נחלת הכלל, באתר הארץ, 19 בינואר 2010
- עופר אדרת, הזז: אם הייתי חושבת על עצמי, לא הייתי מחזיקה יום אחד, באתר הארץ, 4 ביולי 2019