Aharon Bachar

אהרן (אהרל'ה) בכר (12 במאי 1942 – 27 ביולי 1987) היה עיתונאי, פובליציסט, סאטיריקן, בעל טור פוליטי, בעל טור אישי בנושאי חברה, שליח "ידיעות אחרונות" בניו יורק.

אהרן בכר נולד ב-1942 בעיירה קרנובט, בבולגריה. אביו, ויטלי בכר, ואמו רחל שאול, שניהם נצר למשפחות ממגורשי ספרד, עלו לישראל מבורגס שבבולגריה, בשנת 1949 עם שני ילדיהם: אהרן הבכור ונפתלי הצעיר ממנו בחמש שנים. המשפחה התיישבה ביפו, בקרב קהילת עולי בולגריה.

אהרן היה בן 7 כאשר הגיע לארץ. על ילדותו כתב: "הייתי בן עשר כאשר נאלצתי להשתתף בנטל הפרנסה של משפחתי כשליח במכבסה. עד היום אני מתקשה לשאת את הריח החריף של אקונומיקה וסבון כביסה. ותיקי שכונת נוזהה ביפו, שנותרו בה, זוכרים אותי עד היום כנער צנום, שסבב בין פתחי הבתים, ועל ראשו ערימות כביסה ענקיות".

כדי להעניק לו חינוך טוב שלחו אותו הוריו ל"תיכון חדש", מה שחייב אותם לעקור את מגוריהם מיפו לשכונת נחלת יצחק, קרוב יותר לבית הספר.

את שירותו הצבאי עשה בחיל הקשר, ואת שירות המילואים עשה בגלי צה"ל, בהגשת "מבזקי לילה", ובשבועון "במחנה". הוא סיים לימודי היסטוריה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. בתקופתו הסטודנטיאלית כתב בעיתון של השמאל "אתגר", היה פעיל בארגון השמאל הקיצוני 'מוקד' ותמך בפנתרים השחורים. בשנים שלאחר מכן פעל בתנועות שמאל שונות, והיה שותף לפרסומם של גילויי דעת ולמודעות שתמכו במטרות השמאל.

בכר התגורר בתל אביב. היה נשוי לאנה בכר, בוגרת "בצלאל", אמנית וציירת. להם בן. הוא חי עד מותו עם בת זוגו סימה אלה, עיתונאית ב"ידיעות אחרונות", ולהם בן, יזם בתחום ההיי טק.

בשנת 1982, מיד לאחר מלחמת לבנון הראשונה ראיין בכר את אריק שרון ובצאתו מן הריאיון כתב סידרה בת שישה פרקים "שש אחרי המלחמה" ובה, בפעם הראשונה, תמך בשרון וטען כי לשרון השקפת עולם החותרת לשלום, הרבה יותר ממה שמצטייר בציבור. דעה זו לא הייתה פופולרית כלל בימים ההם וגררה ביקורת מצד עמיתיו במחנה השמאל.

בשנת 1983 כתב את התסריט לסרט העלילתי "כאסח" בבימויו של חיים גיל והמפיק יוסי משולם. הסרט עסק בשירה המזרחית בעת שנחשבה עדיין למוזיקה של התחנה המרכזית. העלילה: זמר חתונות גרוש (חופני כהן) מתאהב בבלונדינית עשירה (פנינה רוזנבלום). בסרט השתתף גם אהרן בכר.

בשנת 1983 נשלח על ידי "ידיעות אחרונות" לניו יורק. נסיעה זו נתנה לו הזדמנות לבחון את הכלכלה הקפיטליסטית בעיניים סוציאליסטיות, ובסופו סיכם זאת כך: העם האמריקאי הוא 'העבד המודרני'. מעמד השכירים כבול בשלשלאות חייהם. הם נשלטים בידי התאגידים ובידי בוסים קטנים, ללא הביטחון, של מראית העין, ממנו נהנו אפילו השחורים בתקופת העבדות.

בשנות הארבעים לחייו בריאותו של בכר התרופפה עקב התמכרות לאלכוהול וטבק. ביולי 1987, שבועיים לאחר שובו משליחות בת שלוש שנים בניו יורק, מת בכר מדום לב. הוא נקבר בבית העלמין בחולון.

בשנת 1989, במלאת שנתיים למותו, יצאה לאור אסופה מכתביו, "יריות באויר" (הוצאת 'ידיעות אחרונות'). עורכי הספר היו חבריו הקרובים בלה אלמוג ועמנואל בר קדמא ובת זוגו סימה אלה.

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא בלתי מאוזן, כתוב כהספד.

בכר היה מהכותבים הראשונים שהשתמשו בכתיבתם העיתונאית בסלנג ובשפת רחוב, בניגוד לכתיבה הרווחת בעיתונות דאז שעשתה שימוש בשפה גבוהה, שמרנית, מאופקת ומרוחקת משפתו של הקורא הממוצע. בכר הוכיח את מה שטען עורך העיתון, דב יודקובסקי: שניתן לכתוב אל העם, בלשון העם, ועדיין להיות שנון, מקורי ונוגע ללב.הוא נמנה עם הכותבים שתרמו להפיכתו של"ידיעות אחרונות" לעיתון הפופולרי בישראל, "העיתון של המדינה'.

ההתנסותו הראשונה של בכר בכתיבה הייתה בגיל 16 כאשר פרסם מענה חריף למאמר של משה סנה באחד העיתונים המפלגתיים. לאחר שירותו הצבאי, החל לכתוב בשבועון "העולם הזה", אותו עזב בטריקת דלת, שהניבה את הספר פרי עטו "הנדון: אורי אבנרי", (הוצאת יפעת, 1968), ובו ביקורת על פעילותו של אורי אבנרי, הבעלים והעורך הראשי, אותו העריץ ותעב בעת ובעונה אחת.

בשנת 1969 החל את הקריירה שלו ב'ידיעות אחרונות' שם שימש ככתב שטח לא בולט במיוחד. השינוי בקריירה שלו אירע כאשר החליף את הכתב לענייני משפט שיצא לחופשה. בכר בחר להביא לעיתון סיפורים מבית המשפט, בסגנון כתיבה שהזכיר לכול את דיימון ראניון האמריקאי. כך החל בכר לכתוב את המדור הפופולרי "מאזני צדק" ואף טבע ז'ארגון עיתונאי חדש. "מאזני צדק" הביא סיפורים אנושיים, מצחיקים ונוגעים ללב על עבריינים קטנים, כייסים וגנבים, שעמדו מול כס המשפט וביקשו את רחמיו. אז גם טבע בכר את מטבע הלשון "אבא שלי שיכור ואמא שלי זונה" כטיעון לקולת העונש. בכר היה בעל טור פוליטי נוקב, 'יריות באוויר', שהופיע בעמודי האמצע של המוסף הפוליטי של יום שישי. הטור כונה גם "פתחלנד" בשל אופיים השמאלי והיוני של כותביו. הוא היה גם בעל מדור שבועי "פרופיל", שהשתרע על פני שני עמודים במוסף סוף השבוע '7 ימים' ועסק בנושאים חברתיים שהיו קרובים לליבו של בכר. במהלך השבוע, כתב מאמרים בעמוד הפובליציסטי של '24 שעות', מעמודיו הפנימיים של העיתון, ונהג לכתוב טור אישי הומוריסטי במדור הספורט, 'יפו מדבר' שנועד בעיקר כדי לעודד ולתמוך בקבוצת הכדורגל של הבולגרים 'מכבי יפו'.

בכר שימש שנים רבות עורך מדור 'ברחבי המדינה', עם אורי פורת. בין שני העורכים, שייצגו שני קצוות פוליטיים, נוצרה חברות ארוכת שנים.

• נתן רועי, אחד משלנו, באתר העין השביעית, 30 במרץ 2011
• לאה אתגר, אהרן בכר, 20 שנה למותו, באתר "נוצץ"
• אהרן בכר נגד בלה אלמוג ולהפך, מתוך הבלוג של בועז כהן לונדון קולינג

מכּתביו:

• אהרון בכר, שש אחרי המלחמה, באתר ynet, 10 בדצמבר 2009
• בקצה השורה, מימין / מסיפורי מלחמת יום הכיפורים
• המדים עושים את האדם
• צבא בלי גנרלים, כתבה המופיעה באתר 'עד עולם'