Ada Bar-Abba

רב אדא בר אבא (או רב אדא בר אהבה השני) הוא אמורא שחי בדור החמישי לאמוראי בבל, תלמידו המובהק של רבא.

רב אדא בר אבא היה תלמידו המובהק של רבא, והחשיב את תורתו יותר מזו של אביי. לכן היה רב אדא נוהג לומר לחכמים: במקום ללקט עצמות יבשות - סברות והלכות דחוקות ומועטות - אצל אביי, בואו ואִכְלו בשר מפוטם - סברות והלכות נאות וערוכות - אצל רבא. אף מסופר, כי אשה באה לפני אביי בשאלה חמורה, האם ניתן להתירה להינשא על פי עדות אגבית ששמעה מפי גוי, שאמר ליהודי: קצור עשב ותן לפני בהמתי, שאם לא כן אהרגך, כיהודי פלוני שאמרתי לו שיבשל לי אוכל בשבת ומשלא שמע בקולי הרגתיו; לאחר שבאה לפני אביי שלוש רגלים והוא התעכב מלפסוק את דינה, אמר לה רב אדא בר אבא: לכי לפני רב יוסף, ש"חריף סכינא" - סכינו חד, כביכול, והוא יחרוץ את הדין מייד בלי שהיות. וכך היה.

אביי עצמו החשיב מאוד את רב אדא בר אבא. על כך מסופר כי בעל האכסניה של רב אדא בר אהבה היה גר, ובינו לבין רב ביבי היה ויכוח מי ישמש כפרנס העיר. כאשר באו לפני רב יוסף, פסק רב יוסף, כי על פי הפסוק ”שום תשים עליך מלך מקרב אחיך” יש למנות רק מי שהוא יהודי מבטן ומלידה. אולם רב אדא בר אהבה העיר כי אמו של הגר היא יהודיה, ומכוח דבריו פסק רב יוסף כי אם כן ניתן למנות גם את הגר לפרנס, שכן מי שאמו יהודיה נקרא "מקרב אחיך", ומשכך ייפסק הדין כי רב ביבי, שהוא תלמיד חכם ואדם גדול, יעסוק בצרכיה הרוחניים של העיר - כצדקה וכדומה, ובעל האכסניה הגר יעסוק בצרכיה הגשמיים של העיר. אמר על כך אביי: מי שמארח באכסנייתו תלמיד חכם, כדאי לו לארח תלמיד חכם בדרגתו של רב אדא, שידאג למארחו ויהפך בזכותו בחכמתו הרבה. וישנם הגורסים שם: רב אדא בר אבא, והוא רב אדא דנן.

אודות פטירתו של רב אדא בר אבא מסופר בתלמוד, כי רב דימי מנהרדעא הביא גרוגרות בספינה למכרן בשוק. הורה ריש גלותא לרבא, שיצא ויראה אם הוא תלמיד חכם, ואם אכן כך הדבר - שיכריז שלא ימכור בשוק איש מלבד רב דימי. הורה רבא לתלמידו רב אדא בר אבא שיצא ויעמוד על טיבו, ומשמצא רב אדא את רב דימי, שאלו: "פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי, מה דינה"? האם נחשב כעת הכלי המצרי כ"כלי גללים" שאינו מיטמא בטומאת כלים, או שעדיין נחשב הוא ככלי רגיל? לא ידע רב דימי את התשובה, ושאל אותו: האם כבודו הוא רבא? טפח עליו רב אדא בסנדלו, ואמר לו: ביני לבין רבא יש עוד מרחק רב, אבל על כרחך אני רבך, ורבא הוא רבו של רבך. לבסוף, כיוון שלא ידע רב דימי את התשובה, לא הכריזו בשוק שאיש לא ימכור מלבדו כהוראת ריש גלותא, והגרוגרות שהביא נרקבו באין קונה. בא רב דימי בתלונה לפני רב יוסף: "ראה מה שעשו לי, שהפסידו את סחורתי". אמר רב יוסף: מי שלא השהה את העונש על צערו של מלך אדום ששרפוהו בני מואב, וודאי שלא ימחל על שציערוך, וכמו שכתוב: ”כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַשִּׂיד”. ואכן, מיד נפטר רב אדא בר אבא.

כאשר נפטר רב אדא בפתאומיות לא ידעו החכמים למה נפטר, ורבים מהם חששו שמא נפטר בעקבות קפידתם, ושמא לא יכניסום במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, שכן "כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה". רב יוסף חשש שהוא גרם למותו בעקבות קללתו, רב דימי מנהרדעא חשב שהוא הגורם למותו בעקבות הנזק שנגרם לו, אביי סבר שנענש בגללו כיוון שלעג רב אדא לתורתו, ואילו רבא טען שאולי הוא שבעטיו נפטר רב אדא, כי כאשר היה רב אדא קונה בשר מן הקצב היה מבקש להקדימו לפני משמשו של רבא, כיוון שהוא חכם בתורה יותר ממנו.

למסקנא, מובא בתלמוד כי מנהגו של רב נחמן בר יצחק היה שמדי יום קודם שנכנס לדרשתו היומית היה מסכם את יסודות השיעור לפני רב אדא, וכך היה העניין מתברר לו יותר. באותו יום שנפטר בו רב אדא, עיכבוהו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, שלא היו במעמד סיום המסכת שערך רבא קודם לכן, ושאלוהו כיצד למד רבא הלכות מסוימות בהלכות מעשר בהמה. רב אדא מסר להם את תורתו של רבא, ובינתיים חיכה רב נחמן בר יצחק לרב אדא שיבוא ללמוד עמו ולסכם את יסודות הסוגיא, עד שחלף זמן הדרשה ותלמידי רב נחמן שאלוהו מדוע אינו מוסר את שיעורו. רב נחמן, שהקפיד על רב אדא שלא בא אליו, השיב להם: מחכה אני שתובא לכאן מיטתו של רב אדא בר אבא, שנפטר. מיד יצא הקול שאכן נפטר רב אדא. ואכן מסיק התלמוד כי מסתבר שסיפור זה הוא שגרם למותו של רב אדא.

• הרב אהרן הימן, "רב אדא בר אבא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, באתר ויקיטקסט
• הרב יהודה אדרי, "רַב אַדָּא בַּר אַבָּא", בנתיב האמוראים, ירושלים תש"מ, עמ' 39, באתר אוצר החכמה
• יונתן פיינטוך, אגדת רב אדא בר אבא – כפל הקשרים וכפל מסרים באגדה בסוגיה תלמודית אחת, מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך כ"ז, תשע"ד, עמ' 1–19.