Raanan Weitz

פרופ' רענן ויְץ (Weitz; כ"ה בשבט תרע"ג, 30 ביוני 1913 – כ"ח בחשוון תשנ"ט, 17 בנובמבר 1998) היה ממנהיגי ההתיישבות במדינת ישראל וממעצבי מפת ההתיישבות בה, מהקמת המדינה ועד פרישתו מתפקיד ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות ב-1984. חתן פרס ישראל.

קורות חייו

נולד ברחובות במשפחה בת שלושה בנים ליוסף ויץ ולרוחמה אלטשולר, בתו של יצחק זאב אלטשולר (מאנשי העלייה הראשונה). הוא למד בגימנסיה העברית בירושלים ואחר כך למד אגרונומיה באוניברסיטת פירנצה (1932–1937). כשחזר לארץ ישראל עם תואר דוקטור התחיל לעבוד במחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית. בתפקידו הראשון היה מדריך אזורי של יישובי עמק בית-שאן בימי "חומה ומגדל". בשנת 1941 התגייס לצבא הבריטי ושירת ביחידת מודיעין מיוחדת שהורכבה מדוברי איטלקית והוקמה לקראת הפלישה לאיטליה.

כשהשתחרר מונה על ידי ראש מחלקת ההתיישבות אליעזר קפלן להיות מזכיר המחלקה ולקח חלק מרכזי בפעולות התיישבותיות כמו הקמת 11 הנקודות בנגב. במלחמת העצמאות היה מנהל מפכ"מ (מפעלי הכימיה, הגוף שהפך ברבות הימים לתע"ש). ב-1949 מונה למנהל הכללי של מחלקת ההתיישבות והפך ליד ימינו של לוי אשכול – הראש החדש של המחלקה – בהקמת ההתיישבות ההמונית. הוא תכנן את חבל לכיש כמודל ראשון להתיישבות האזורית. ב-1963 נבחר להיות ראש מחלקת ההתיישבות, במקום לוי אשכול שנבחר לראש הממשלה.

ויץ הגה רעיונות רבים ששינו את פני החקלאות הישראלית, כמו חקלאות ליצוא, כפרים תעשייתיים והמצפים בגליל. הוא תיכנן אזורים חדשים כמו חבל עדולם, חבל הבשור והערבה.

בשנים 1961 עד 1966 כיהן כיושב ראש המכון לחקר החקלאות ברחובות, שלימים הפך לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. ב-1963 הקים את מרכז ההכשרה לחקר ההתיישבות ברחובות, ועמד בראשו עד יום מותו. ויץ לימד באוניברסיטת חיפה, שהעניקה לו פרופסורה.

בשנת 1971 פרסם ויץ בעיתון "דבר" מכתב גלוי לראש הממשלה אז, גולדה מאיר, בעד מסירת שטחים: "נקיטת יוזמה מצדנו שמטרתה ליצור את התנאים להקמת 'שלטון עצמי' עבור האוכלוסייה הערבית אשר בגדה ובעזה תהיה לברכה גם לנו", הוא כתב. "וככל שנקדים לטפל בנושא כן ייטב לנו וכן יוקל מצבנו בעולם כולו." מאיר זעמה על המכתב, והיו שדרשו ממנו להתפטר מתפקידו כראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות.

רענן ויץ נחשב אחד המומחים החשובים בעולם בתחום תכנון הפיתוח בכלל והתכנון האזורי בפרט. ספריו בנושאים אלו תורגמו לשפות רבות, בהן קוריאנית, סינית וטורקית. הוא שימש יועץ לפרויקטים בינלאומיים בתחום התכנון בארצות רבות, בהן ציילון, טורקיה, כרתים, סין וברזיל.

ויץ היה נשוי פעמיים. לראשונה נישא לשולמית לסקוב. לאחר מספר שנים השניים התגרשו וויץ נישא בשנית לרבקה לבית שכטמן. לשניים נולדו שני ילדים משותפים: ההיסטוריון יחיעם ויץ, ורותי ויץ-לאופולד. הוא אימץ את בנה של רבקה מנשואיה הראשונים, יצחק פיינגולד. בנו, יחיעם, נקרא על שם אחיו, יחיעם, שהיה מפקד בפלמ"ח שנהרג בליל הגשרים. בשנות ה-70 עבר לגור במושב אורה, בבית שבנה על חלקה שהוקצתה לו על ידי המושב. לאחר כעשור מכר את הבית ושב להתגורר בעיר.

בשנת 1990 הוענק לויץ פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בנימוקי השופטים נכתב כי הפרס הוענק לו על תרומתו הייחודית ורבת ההשראה לעיצוב תפיסה תכנונית והתיישבותית, ועל היותו דמות מרכזית בעיצוב מפת ההתיישבות במדינת ישראל ובהנהגת המפעל ההתיישבותי.

ויץ נפטר בשנת 1998, בן 85 היה במותו. הוא הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים. בשנת 2005, שבע שנים לאחר מותו, עבר מרכז ההכשרה, שהקים ברחובות, למתחם הפקולטה לחקלאות ושמו שונה ל"מרכז ויץ לחקר הפיתוח".

בין ספריו

• ניחוח השיטה הקוצנית (אוטוביוגרפיה, 1997)

קישורים חיצוניים

• דוד תדהר (עורך), "ד"ר רענן ויץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יא (1961), עמ' 3876
• רשימת הפרסומים של רענן ויץ, בקטלוג הספרייה הלאומית
• תמונת דיוקנו באוסף הארכיון הציוני (ב-Visual Information Access של אוניברסיטת הרווארד)

הערות שוליים