Alexander Bligh

פרופ' אלכסנדר בליי (Alexander Bligh), המדען הראשי של משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל (2016-). בעבר: סגן דקן הפקולטה למדעי החברה והרוח באוניברסיטת אריאל (2014-2016) וראשן של מספר מחלקות (1999-2009).

קורותיו

נולד ביפו להורים שעלו מרוסיה ומאוקראינה. מוצא המשפחה בעיר פרנקפורט על האוֹדֶר בגרמניה. למד בבית הספר התיכון החדש בתל אביב. 

שירת בצה"ל בסדיר בחיל המודיעין והמשיך לשירות קבע כ-7 שנים, במהלכם השתתף גם במלחמת יום כיפור. אחרי השחרור נרשם ללימודי תואר הראשון בשפה ובספרות ערבית ובלימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר השני קיבל באוניברסיטת תל אביב. עם סיום לימודיו בארץ יצא לארצות הברית ללימודים באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק בה סיים לימודים לתואר ד"ר (1981). בעקבות הישגיו הזמינה אותו האוניברסיטה העברית למשרת מחקר. נמנה עם אנשי האוניברסיטה כסגל מחקר והוראה עד שנת 1997 ואחר כך לימד קצרות במכללה האקדמית עמק יזרעאל.

שימש כמנהל פרויקטים ניהוליים וכלכליים בחברת אידע בניהול אברהם סנפירי (1994-1998).

משנת 1998 איש הסגל הבכיר באוניברסיטת אריאל. במהלך השנים שהה בשבתון באוניברסיטאות בחו"ל מן הבולטות בתחומי מדעי החברה והרוח. פרופ' בליי פרסם מונוגרפיות מפרי עטו, ערך שני קובצי מאמרים ופרסם מאמרים רבים בעיתונות המדעית. לצד כל אלה הקים את התוכנית ללימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית עמק יזרעאל ואת המחלקה ללימודי ישראל והמזה"ת, המשלבת לימודי מדעי המדינה עם לימודי האזור, באוניברסיטת אריאל. פרופ' בליי נמצא בקשר הדוק עם גורמי מחקר רבים בחו"ל והביא לחתימת הסכמי שיתוף פעולה עם אוניברסיטאות בחו"ל ובהן: בסין.

במקביל לעיסוקיו האקדמאיים, הקים בליי את הדסק לענייני ערבים של העתון חדשות ושימש ככתבו הראשון לענייני ערבים, כתב בעתונים "דבר" ו"מעריב" כפרי-לנסר ובמחצית שנות התשעים שידר עבור קול ישראל מקנדה. בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים שירת במשרד ראש הממשלה ובתפקידו האחרון היה יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים בלשכת ראש הממשלה יצחק שמיר.

כאיש אקדמיה חוקר פרופ' בליי ארבעה תחומים מרכזיים: יחסי ישראל עם ירדן וערב הסעודית, ישראל והפלסטינים ובמיוחד ערביי ישראל, מדיניות השבויים והנעדרים בדמוקרטיות המערביות וכן פעל במסגרת תוכנית נאט"ו "ביטחון באמצעות מדע" לפיתוח כלים למלחמה בטרור המשלבים חשיבה מתמטית עם הכרה קרובה של הזירה.

נמנה במהלך השנים עם וועדות אקדמיות וציבוריות במשרדי הממשלה ובאקדמיה, היה מעריך של מאמרים וספרים לקראת פרסום ועמד בראש וועדות קידום של אנשי אקדמיה.

ביקורת על כתביו המרכזיים

הספר : מנסיך למלך

ספר פורץ דרך שקיבע את מעמדו של בליי כאחד ממנהיגי החוקרים בנושא ערב הסעודית משנות השמונים ועד היום. הספר ראה אור באנגלית בשנת 1984 ותורגם לערבית ב-1989. הרעיון לכתוב ספר על ערב הסעודית בא כתוצאה מהתפתחויות מדיניות ופוליטיות במזרח התיכון בכלל ובסעודיה בפרט בשנות ה-70.

קשיים מתודולוגיים: העדר חיים מוסדיים מסודרים בסעודיה, החלטות המתקבלות בישיבות שבועיות של ראשי שבטים, תפקיד מיוחד לממסד הדתי של העלמאא', חכמי הדת.

החומר נאסף ממספר מקורות: הארכיון הלאומי בוושינגטון, משרד המסמכים הכלליים בלונדון, ארכיון מדינת ישראל בירושלים, מסמכים ממכללת סנט אנתוני באוניברסיטת אוקספורד, מרכז שילוח באוניברסיטת תל אביב.

חומר נוסף: העיתון "אם אלקרא", היוצא לאור בעיר מכה.

הערות מתודולוגיות חשובות:

·       העיתונות המצרית שימשה מקור חשוב לנעשה בסעודיה (פוליטית) בשנות ה-50 וה-60. לאחר שמצרים התפייסה עם סעודיה בעקבות מלחמת יוני 67', המשימה למצוא חומר על סעודיה בעיתונות מצרית הפכה לכמעט בלתי אפשרית.

·       העיתונות הלבנונית סיפקה מידע רב על המצב בסעודיה עד למלחמת האזרחים שפרצה במחצית שנות ה-70. העיתון הלבנוני אלחיאת נקט קו תומך במלך פיצל, ונתון זה שימש גם הוא משקל בהערכת המידע שסיפק העיתון עבור המחקר.

ממלכה שהיא מדינה ריבונית בחיתוליה: אינטרסים לאומיים לא מוגדרים, חוסר רצון להיפתח בפני זרים ולחשוף את מה שאנשי הממלכה יודעים וחשופים לו.

הספר מציג את ההיסטוריה של המדינה – שורשים אסלאמיים ושבטיים. טוען כי שורשים אלה מעצבים עד היום את תהליך קבלת ההחלטות של המדינה. משפחת אלסעוד היא זו האוחזת בכתר השלטון, אבל מכלל בני החמולה, החלטות חשובות באמת מתקבלות על ידי מספר מצומצם של נסיכים המשתייכים לממלכה. בעידן המודרני הצמיחה המשפחה 5 מלכים, שכל אחד מהם נבחר בדרך שונה. הפרק מציג דרכים שונות של בחירת מנהיג במקומות שונים במפרץ הפרסי (כווית, עומאן, תימן וכך הלאה).

מסקנות מרכזיות של הספר:

העברת השלטון לבן הבכור אינה נהוגה בסעודיה כעיקרון מקודש. היו מקרים שבהם בן בכור ירש את אביו והיו פעמים שלא.

ישנה הנחה (נקודת מוצא) חזקה שהירושה עוברת בין בני דור אחד.

חלק מהנסיכים ביכרו לקבל משרות שלטוניות העוסקות בפיננסים.

המחלוקות מסתיימות ברגע שמתמנה מלך. המשך השליטה של משפחת אלסעוד הוא אינטרס גובר.

חרף הגילויים של הספר, הוא נחתם בפיסקה המלמדת על הקושי לחזות כיצד תימשך העברת השלטון בסעודיה. זו תהיה תלויה בלחצים גוברים והולכים – מבית ומחוץ – ותקרין על יכולתה של משפחת אלסעוד להמשיך ולהחזיק במוסרות השלטון.

התרומה של הספר בהיותו חלוץ לפני המחנה בניסיון להבין את העץ הגנאלוגי של משפחות הנסיכים בסעודיה והדרך שבה מתמנה המלך.

מאמר: חכמי הדת (עלמאא') בערב הסעודית.

המאמר התפרסם בשנת 1985 במידל איסט ג'ורנל.

כמו פרסומים אחרים, למשל בספר על ירדן, בוחר בליי לפתוח בציטוט היסטורי את המאמר. "העלמאא' הם כוח המחזיק את השליט והעם יחד, אך הם מתערבים בפוליטיקה לעיתים רחוקות" (אמיר ריחאני, נוסע ערבי שביקר בסעודיה בשנת 1928)

המאמר מנסה לבדוק את התוכן של המונח עלמאא' בערב הסעודית תוך ניתוח מערכת היחסים בין מוסד זה לבין השלטון במספר אירועים מרכזיים בהתפתחותה דל החברה הסעודית.

כדי לעשות זאת חוזר בליי למחצית המאה ה-18 ומנתח את הברית ההיסטורית שנרקמה בין שתי משפחות מרכזיות: האחת משפחת אל סעוד, שמחזיקה במוסרות השלטון עד עצם היום הזה; האחרת משפחת עבד אלוהאב, שייסדה את תנועת הוהאביה. אלסעוד סיפקו את הכוח שאפשר שליטה. הוהאבים את הסמכות, או אם תרצו, הצידוק, המוסרי ללגיטימציה לשלטון.

מתודולוגיה: כדי לבדוק כיצד מונה אדם לעלים (חכם דת) ומידת השפעתם על הפוליטיקה הסעודית נסמך בליי על ביוגרפיות חצי רשמיות של חכמי דת מהמאה ה-20 ועם דיווחים של דיפלומטים מערביים ששירתו בסעודיה.

ערוצי השפעה/גישה של העלמאא' :

הרשמי – פגישה שבועית עם המלך, מערכת פסיקה דתית מעורבת, רשת של מוסדות חינוך עצמאית, שליטה במשטרה פרטית דתית.

המערכת השיפוטית מציבה את המופתי הגדול של סעודיה כחכם הדת הבכיר ומתחתיו בסדר ההיררכי הקאדי של מכה. מתחתיהם שפוטים בבתי דין שרעיים.

מערכת החינוך – נועדה להפיץ מורשת וערכים דתיים.

המשטרה – מוסמכת לעצור אנשים שאינם מתנהגים לפי הקוד הדתי המוסכם.

העלמאא' חברים בקבינט, אך לא בפורום המצומצם של קבלת ההחלטות הכוללת את המלך, יורש העצר, את הסגן השני לראש הממשלה ולפרקים את שר ההגנה.

לא רשמי – מפגשים של אנשי דת עם קרוביהם במשפחת המלוכה שם היו מתקבלות החלטות פוליטיות.

מאז 1953 – לא שימש חכם דת בתפקיד ראש ממשלה, שר חוץ, שר לכלכלה לאומית, הגנה ותעופה, בריאות, פנים, תקשורת, נפט.

כן כיהנו כשרי חינוך, השכלה גבוהה ומשפטים.

העלמאא', לטענת בליי, נצמדו למשרות שתמכו אג'נדה דתית חינוכית שביקשו להגן בכל על הצביון החברתי של האוכלוסייה. אבל הצטרפותם לממשלה, פרדוקסלית, פגעה במעמדם כי הם הפכו כפופים לראש הממשלה ולא יכול עוד להשמיע דעות עצמאיות בשם הדת כפי שעשו בעבר.

תנאי הפתיחה:

סעודיה, לטענת בליי, היא מדינה שהאידאולוגיה הלאומנית שלה נשענת על אסלאם סוני נוקשה (האסכולה החנבלית). העלמאא' הם הסמכות הדתית העליונה במדינה וככאלה, הם אמונים על פרשנות האסלאם. העובדה שהם שרים בממשלה, אך אינם נושאים באחריות לניהול המדינה, אפשרה להם להביע בעת הצורך כפי שסברו עמדות קיצוניות.

המעורבות הפורמלית:

חברות בממשלה (חכמי דת כיהנו כשרי חקלאות, השכלה גבוהה, ומשפטים).

חתמו על פסק הלכה בשנת 1964 המעביר את סמכויות השלטון מהמלך סעוד בן עבד אלעזיז לאחיו פיצל.

התערבות בחיי המדינה:

בשנות ה-30 התנגדו העלמאא' להכנסת מכשיר רדיו לממלכה. טענו כי כלי זה אינו תואם את ערכי האסלאם. הפשרה שנמצאה למחלוקת בינם לבין המלך הייתה: הרדיו ייכנס, אך יותרו בו רק שידורי חדשות וציטוטים מהקוראן. (המקור: Public  Record Office).

1939 – המלך עבד אלעזיז מינה את מחמד טארק אלפריקי לרמטכ"ל. האחרון ביקש להכניס שימוש בחלילים בטקסים צבאיים ולעבור למדים הדוקים יותר. העלמאא' זעמו וראו בכך חידושים הנוגדים את רוח הדת. המלך במקרה זה דחה את עמדתם. (המקור: Public  Record Office).

גם במדיניות החוץ ניסו העלמאא' להתערב ונהדפו. במהלך מלחמת העולם השנייה הם תמכו במדינות הציר בניגוד לדעת המלך. הסיבה הייתה הערכתם כי רק מדינות אלו תבטחנה את עתיד האסלאם.

במישור הפוליטי: בשנת 1953 היו העלמאא' מעורבים ביריבות הפוליטית שבמרכזה חתירתו של היורש העצר פיצל תחת המלך החדש סעוד. עם זאת, עד שנת 1964 הם נמנעו מעימותים פומביים עם בית המלוכה ונרתמו להצגת חזית סעודית אחידה כלפי חוץ במסגרת המאמץ לצמצם השפעות של הנאצריזם על הממלכה.

הכתרתו של פיצל למלך בשנת 1964 מסמנת מפנה לרעה במעמד העלמאא'. פיצל ביקש להכניס לממלכה רעיונות מודרניים, מהלך שהעלמאא' הסתייגו ממנו. הגם שסבא שלו היה עלים בעצמו, פיצל עצמו לא היה אהוד על העלמאא', גם משום שאורח חייו לא היה צנוע. המחלוקות בינו לבין העלמאא' היו עוד כשהיה יורש עצר וביקש להכניס טלוויזיה לסעודיה. בסופו של דבר ידו של פיצל הייתה על העליונה ובשנת 1963 הוא כפה על העלמאא' הכנסת טלוויזיה בחג'אז, בריאד ובג'דה.

המהלך הזה עורר תרעומת קשה ובספטמבר 1965, כשפיצל כבר מלך, ארגנו העלמאא' הפגנות מחאה בריאד בניסיון להשתלט על תחנת טלוויזיה העיתונות הערבית כינתה זו המהפכה האסלאמית שנכשלה (אלחיאת, לבנון, אלדפאא', ירדן – הערה מתודולוגית: שימו לב לקושי לאסוף מידע על האירוע מהעיתונות הסעודית). המשטרה ירתה על המפגינים, חלקם נהרגו, ובין ההרוגים היה אחיינו של המלך פיצל, ח'אלד בן מסעד עבד אלעזיז. אחיו יהיה רוצחו של המלך פיצל כנקמת דם ב – 1975.

אחרי 1969, כשהמופתי הגדול של סעודיה מת, פיצל בחר לא למנות מחליף, צעד שכרסם גם הוא במעמד העלמאא'.

ספר: המורשת הפוליטית של המלך חוסיין

כתיבת המחקר על ירדן החלה באקראי. בליי היה עסוק בכתיבת מאמר על הכוח הרב לאומי שהוצב בסיני לאחר מלחמת 1956. (לימים פורסם כמאמר אקדמי נפרד). לצורך המאמר הוא נפגש עם גנרל ריקי, שהיה המפקד האחרון של הכוח וזה סיפר לו על יחסי מצרים-ישראל מנקודת מבטו כמפקד בשטח. ריקי (Indar Jit Rikhye) סיפר לו על מעורבות ירדנית בפעילות הכוח, וזה יצר את הניצוץ לכתוב ספר.

הספר מנתח את ההתנהגות המדינית של ירדן מתוך הנחת מוצא או השערת מחקר שלירדן ולישראל היה אינטרס מדיני משותף בזירה – לפעול נגד האיחוד בין מצרים לסוריה (קע"מ). השערה נוספת הייתה שהמלך חסין מבקש להיפטר מהאוכלוסייה הפלסטינית הנתונה לשלטונו. הטענה הייתה כי חסין ישיג את מבוקשו אם יתקוף ראשון בגדה המערבית ביוני 67'.

דרך השערות אלה, התבררו ממצאים הרבה יותר משמעותיים, גם עבור המחקר העוסק בממלכה הירדנית ולא רק בהיבט יחסיה עם ישראל.

הספר מציג את האידאולוגיה שהדריכה את המלך ואת דרכי הפעולה שבאמצעותן הוא מימש את מטרותיו. החזון, שמומש, היה ליצור לאום ירדני. הדרך לעשות זאת הייתה להתמודד עם משברים פנימיים וחיצוניים (בזירה האזורית) ולהוכיח כי המשטר בירדן יציב, מבוסס ואיתן.

תהליך בנייתה של הלאומיות הירדנית החל בשנת 1963 (חסין היה אז בן 28) והסתיים בחתימה על הסכם שלום עם ישראל בשלהי 1994.

איך זה נעשה? המלך הבחין בין פלסטינים לירדנים; המלך השתמש באלימות כשנזקק לכך (ספטמבר 1970); המלך נקט מפעם לפעם בתהליכי דמוקרטיזציה; המלך נקט צעדים חד צדדיים (ניתוק מהגדה ביולי 1988);  ולבסוף המלך נתן ביטוי פומבי למערכת היחסים ארוכת השנים עם ישראל. אם תרצו, העובדה שחוזה השלום מחזיק מעמד עד היום כמו גם העובדה שהממלכה נשלטת בידי בנו של חסין, היא ביטוי למשטר יציב (בוודאי בעידן של טלטלה אזורית), תוך מיקסום אינטרסים לאומיים של ירדן ולאו דווקא אינטרסים כלל ערביים.

טיפוח הלאומיות הירדנית היה חלק מתופעה שעליה הצביעו בליי ראשון וחוקרים אחרים בעקבותיו. לא עוד יחידה גאו-פוליטית אחת, אלא תמהיל של מדינות לאום.

בליי טוען כי המלך חסין, בניגוד לתדמית הרווחת שלו, היה מנהיג חזק, שעיצב ברוח השקפותיו את המציאות במזרח התיכון באופן שמשרת את האינטרסים הלאומיים של ארצו. הוא הבין שעליו לייצר לאומיות כזו שתאפשר לשלטונו לשרוד בסביבה עוינת ורצופת מתיחויות ומשברים.

הספר בודק את צמיחת הלאומיות הירדנית משנת 1960, שבה היה משבר בין קע"מ לבין ירדן וישראל. זה היה אחד האירועים הראשונים שבו המלך זיהה איום מצד האוכלוסייה הפלסטינית שחיה בירדן.  המשבר הזה היה הזרז לתכנן את העברת השליטה בגדה המערבית לידיה של ישראל.

משנה זו ואילך מיסד המלך ערוצי הידברות חשאיים עם גורמים רמי דרג בישראל.  בשנת 1963, כשתפרסמה ההודעה על כוונה לאיחוד מחודש בין מצרים לסוריה, בחר המלך להדק את הקשרים עם ישראל. הדבר סייע לו ליצור זהות לאומית נפרדת לירדן. פיתוח זהות כזה היה אחד ממרכיבי היסוד של המשך שלטונו.

בספר גם תרומה תאורטית למחקר הלאומיות. במקרה של ירדן היא מחקה את מודל הלאומיות שהומצא במקור על ידי השליט (ביסמרק) והייתה כלי הכרחי ליצירת לכידות וזהות אצל האזרחים.

המסקנה המדינית של הספר: ההיסטוריה הוכיחה כי פעולותיו של המלך חסין לא יצרו באמת את האופציה הירדנית עבור ישראל. בשום שלב של תקופת שלטונו המלך לא היה מוכן לשקול באמת העברת הגדה המערבית שוב לידי ירדן וקבלת ניהול האוכלוסייה בשטח זה.

המקורות לספר: ארכיונים לאומיים קנדיים (העתקים מכל מה שהבריטים כתבו ושלחו גם לקנדה במסגרת חברות משותפת בחבר העמים הבריטי); ארכיונים לאומיים אמריקניים – בכל אלה נמצאו חומרים דיפלומטיים שאפשרו לקבל תמונה מלאה ורחבה על תוכניות המלך. בעיקר ארצות הברית.

עיתונות ירדנית, ניתוח של נאומי המלך לתקשורת ירדנית, ערבית ובינלאומית. 

מאמר: הסדר הקבע של השאלה הפלסטינית ועמדתה של הנהגת ערביי ישראל

הראיון לבנזימן ומנצור בספרם דיירי משנה שבו פרס משנה מדינית סדורה לגבי דרכי הפעולה של הממסד מול המיעוט הערבי, כמבוא לניתוח.

המאמר התפרסם בשנת 2003. הוא דוגמה אחת, מני רבות, המשקפות את הראייה הפוזיטיביסטית של בליי. הוא עקב תקופה ארוכה אחר מגמה ולבסוף העלה אותה על הכתב במאמר שמחדש במספר נקודות:

·       ממשלת הליכוד הכירה בבעיות הקשורות למיעוט הערבי בישראל, והבינה שנושא זה עולה לדיון גם בזירה הדיפלומטית.

·       גורמי מנהיגות של המיעוט הערבי הם: חברי הכנסת, ועדת המעקב העליונה וועד ראשי הרשויות המקומיות. (אין כאן אזכור לתנועות פוליטיות חשובות שאינן משתתפות במשחק הפרלמנטרי כמו התנועה האסלאמית/הפלג הצפוני, ובני הכפר).

·       טוען/משער כי גורמי ההנהגה במגזר הערבי מתייחסים לנושאים לאומיים ואזרחיים ללא הפרדה ברורה בין השניים ותוך ניסיון קבוע לצבוע את המרכיב האזרחי בצבע לאומי חזק (בנייה בלתי חוקית, הפקעת קרקעות).

·       ערביי ישראל מיסדו מערכת של קשרי חוץ עם גורמים בינלאומיים. יש במאמר תרומה של ממש למונח בינאום שהכה שורש בשיח על ערביי ישראל ודרכי פעולתם בעשור האחרון. פעולת הבינאום נעשתה בהדרגה: תחילה התמקד המאמץ ברתימת העולם לפתרון הבעיה הפלסטינית ולאחר מכן עלו על המדוכה גם נושאים הקשורים במישרין לערביי ישראל.

·       מבחין בדפוס הפעולה של הפלסטינים (מאבק משולב – מדיני ומזוין) בניגוד לזה של ערביי ישראל המתמקד לשדה הפוליטי (הערה שלי: גם כלקח מאירועי אוקטובר 2000).

·       המאמר מנתח את מעורבותה הגוברת של המנהיגות הערבית במימד הפלסטיני ומצביע על חיזוק קשרים בין שתי האוכלוסיות, בעיקר מאז החתימה על הסכם אוסלו בשנת 1993. כיצד זה נעשה:

o      פגישות עם מנהיגים פלסטינים מהשטחים וממזרח ירושלים ערב ועידת מדריד (אוקטובר 1991). למשל עבד אולהאב דראושה עם פיצל אלחוסייני.

o      ערב מחווה בנצרת למשלחת הפלסטינית.

o      מחמד מיעארי, אז ח"כ, הגיע על דעתו לוועידת מדריד.

o      ניצול כל במה פוליטית לקדם את הרעיון שטיעוני אש"ף לגבי הסדר הקבע צודקים.

·       בנוסף לכל אלה, פעול באותן שנים לבניית תשתית חזקה שתיישם גרסה חדשה של זכות השיבה לישראל. דפוס הפעולה היה האצת הבנייה הלא חוקית (בהיעדר אישורי בנייה ממשרד הפנים), הקמת ועד ה-40 שחתר לקבל הכרה ביישובים לא מוכרים וכנגזרת של זה שירותים אזרחיים מהמדינה (דרכי גישה, חשמל, מים, ביוב, חינוך). לאלו נוספו ניצול אווירה בינלאומית שתמכה בזכויות מיעוטים, בעיקר זכויות הומניטאריות בסיסיות. פעילות זו באותן שנים נעשתה ללא ביטויי אלימות, ולכן הנושא לא משך תשומת לב ציבורית.

·       הסיבות לתהליכים אלה:

o      הידלדלות הדרגתית של דור הפליטים הראשון.

o      אינטגרציה של ערביי ישראל במערכת הפוליטית הישראלית.

o      חלוקת עבודה בינם לבין הפלסטינים (טיפול בסוגיות 1948 מול 1967).

מסקנות המאמר

לאחר הסכם אוסלו ניתן לזהות ניסיון ממשלתי ישראלי לגבש מדיניות קוהרנטית כלפי המיעוט הערבי (עמוד 306). הדבר נוצל על ידי המיעוט הערבי כדי לאתגר את הממסד הישראלי. מיעוט זה ראה עצמו כפלסטיני, ותורם את חלקו למאמץ הלאומי תוך שימור מעמד אזרחי והישגים שנצברו לאורך השנים.

מסקנה אחרת: כניסתם של אנשי אש"ף לשטח הפכה את המנהיגות הערבית למיותרת. אחד הביטויים לכך הייתה ההזדמנות שניתנה לאנשי אש"ף להגיע ישירות לציבור ולתקשורת הישראלי מבלי להזדקק עוד לסוכנים מתווכים.

·       הערות הכותב:

o      נסמך על התבטאויות ודרכי פעולה באותן שנים. תהליך שהחל עוד לפני אוסלו! ולכן ההצבעה על חיזוק דווקא בשנים אלה אינה מתוקפת מספיק – כינוסים, ימי עיון, מפגשים, הצהרות תמיכה, סיוע לאסירים פלסטינים ועוד כביטוי לחיזוק.

o      היות שמנהיגות הערבית במאמר לא כוללת את התנועה האסלאמית, המשפט "כל החכ"ים ללא הבדל ראו עצמם שותפי אמת של אש"ף בניסיון להשפיע על התוצאה שתהיה למהלך הדיפלומטי" – ומה אם המנהיגות שלא הוזכרה/נשמטה?

o       מדוע הפכה המנהיגות הערבית למיותרת? ובאיזה הקשר? להסדרת מעמדה? להשפעה על צביון המדינה? לקביעתה את אופי השיח בינה לבין הממסד.

המתודולוגיה: ספרות משנית, מעט עיתונות ערבית, חומר ראשוני מישיבות הכנסת. 

מספריו

קישורים חיצוניים

• אלכסנדר בליי - דף אישי
• משרד המדע, ‏מדען ראשי חדש למשרד המדע – פרופסור אלכסנדר בליי מאוניברסיטת אריאל, באתר "הידען", 18 באוגוסט 2016

מכתביו:

• אוניברסיטאות למכירה, דבר, 4 באוגוסט 1980; המשך
• כס המלכות המתנודד, דבר, 14 בדצמבר 1979

הערות שוליים