Abraham Zaliouk

אברהם צליוק (15 בספטמבר 1903 – 21 ביולי 1965) היה רופא אף אוזן גרון, מחלוצי הטיפול והחינוך של הילד החירש בישראל, הקים והיה למנהלו הראשון של בית הספר לחירשים "ניב" בחיפה (1965–1949).

צליוק נולד באודסה אוקראינה לרבקה (לבית דונוביץ) ולנחום. עלה לארץ ישראל עם סבתו אסתר לפני המהפכה הרוסית (1917). אחיו ישראל ואמו עלו בעקבותיהם, ב-1925. למד וסיים בהצטיינות את גימנסיה הרצליה בתל אביב. למד רפואה בסורבון (אוניברסיטת פריז) וסיים בהצטיינות בשנת 1928.

בשנת 1927 התחתן צליוק עם יונה (לבית שכטר) (1903–1990). השניים השתקעו בחיפה. צליוק יצא לווינה להתמחות ברפואת א.א.ג. ובבעיות קול ודיבור. עסק בבעיות שיקום הדיבור והשמיעה.

במרפאתו הפרטית עסק במחלות אף אוזן גרון. בנוסף עסק בפיתוח מכשירים רפואיים עם הפרופ' פרנץ אולנדורף מההפקולטה להנדסת חשמל בטכניון.

הקים בשנת 1949 את בית הספר לחרשים "ניב" בחיפה. פעל רבות לשילובם של ילדים חירשים בכתות רגילות.

צליוק היה יו"ר אגודת מכבי חיפה, פעיל בהגנה, כיהן כיו"ר הרופאים לידידות צרפת - ישראל, וכסגן יו"ר הר"י בחיפה והיה חבר במועדון רוטרי חיפה.

צליוק כתב סיפורים ומחזות. כתב את המחזות: "כיתה מיני רבות", "על אם הדרך" בביצוע להקת הכרמל שהייתה הלהקה הצבאית של חטיבת כרמלי שפעלה בחיפה ובאזור הגליל המערבי.

לעיתים השתמש בשם עט א. אבידורי או אברהם צליוק-אבידורי.

ב-1949 הקים צליוק את בית ספר לחירשים "ניב" בחיפה. עד אמצע שנות ה-40 לא פעלה בחיפה כל מסגרת חינוכית לילדים עם ליקוי בשמיעה.

כמה מן הילדים החירשים בעיר נשלחו ללמוד בבית הספר לחירשים בירושלים. צליוק, הגה ב-1946 את הרעיון להקים בית ספר לילדים אלה. בתחילה היה זה בית ספר פרטי בניהולו. צליוק הכשיר בקליניקה שלו גננות ומורות לטפל בילדים ולהקנות להם דיבור בשיטה מיוחדת שפיתח. בשנת 1948, במלחמת העצמאות, בתקופת המצור על ירושלים, לא יכלו הילדים החירשים מחיפה והקריות להגיע לבית הספר לחירשים בירושלים. הורי הילדים פנו למשרד החינוך בבקשה להקים בית ספר בחיפה עבור ילדיהם. בשנת 1949 עבר בית הספר לרשות משרד החינוך ועיריית חיפה.

צליוק הקים וניהל את בית הספר עד מותו. עם הקמתו שכן בית הספר בצריף בדרך העצמאות ולאחר מכן עבר לרחוב אלנבי ליד המושבה הגרמנית.

צליוק נקט את גישת החינוך האוראלי שהייתה נהוגה בבית הספר בירושלים. גישה זו שלטה במערכת החינוך בישראל עד אמצע שנות ה-70 במאה ה-20, כפי שכתב בערך 'חרשות-אלמות' באנציקלופדיה העברית.

”היום אין חולק על כך שהשיטה האוראלית היא היחידה שבכוחה, בסופו של דבר, לפתח לשון דיבור טבעית ככל האפשר למען שיקומו החברתי של החירש-אילם”.